גוסטו איטליאנו: יקב גאנצ'יה

טל חוטינר נסע עד לעיירה קנלי שבפיאמונטה בעקבות המבעבע האיטלקי המקורי. שם, ביקב המסורתי של גאנצ'יה, הוא סוף-סוף גילה את ה"שמפניה" האיטלקית הראשונה...

העיירה קנלי פרושה מפסגת גבעה יפה ועד לשיפולי הגבעות המקיפות אותה ומוקפת במורדות של כרמים ויערות נהדרים. ממש ליד הנהר, בחלק הוותיק של העיירה, שוכן לו היקב הגדול והמסורתי של גאנצ'יה (Gancia). קרלו גאנצ'יה הקים את החברה שלו בשנת 1850 והחל לייצר יינות, וכמובן גם את המשקה המסורתי של האזור, הלא הוא הוורמוט האדום. גאנצ'יה, שזיהה די מהר שעשירי טורינו ומילאנו אוהבים לשתות עוד משקה מעניין ומבעבע - שמפניה צרפתית - ואף מוכנים להוציא עליה לא מעט לירטות, ארז מזוודה ונסע לשמפיין כדי ללמוד מהמקור איך עושים את זה. בתום ההתמחות בשמפיין החליט קרלו גאנצ'יה לחזור ולייצר את ה"שמפניה" האיטלקית הראשונה.

בשנת 1865 ייצר קרלו בשיטת שמפיין המסורתית את המבעבע האיטלקי הראשון מהיקב שלו בקנלי. את המבעבע שלו הוא יצר מענבי 'מוסקטו ביאנקו די קנלי' הנפוצים והמתוקים של האזור וקרא ליין בפשטות 'מוסקטו שמפיין', או שמפניה איטלקית מתוקה. עם חלוף השנים הביא האיש לפיאמונטה זנים קלאסיים מאזור שמפיין שבצרפת והחל לייצר גם מבעבעי ברוט יבשים בשיטה מסורתית.

כמה שנים מאוחר יותר שוב נחה ההשראה על קרלו שהחליט הפעם לייצר וורמוט לבן (!). סתם לידיעה, כל הוורמוטים האיטלקיים מיוצרים מיינות אשר יוצרו מענבים לבנים מתובלים בעשבים ובאלמנטים בוטניים נוספים. הוורמוטים האדומים מקבלים תוספת של קרמל שנותן להם את הצבע האדום-חום המפורסם שלהם.

גאנצ'יה החליט לייצר וורמוט לבן מענבי מוסקטו מבלי להוסיף לו קרמל - מהלך מהפכני באותה תקופה שכבר שלוש שנים לאחר מכן זכה להכרה ואף בפרס בתערוכה בינלאומית מפורסמת בשיקגו. בקיצור, מדובר בעצם במהפכן לא קטן שהמשיך לייצר מוצרים נהדרים ולנסות לחדש בכל דרך אפשרית.

לאחר סיבוב ביקב הגענו למרתפים ההיסטוריים אשר משתרעים על פני 4 קילומטר ומוכרים כאתר לשימור על-ידי אונסק"ו. במרתפים הללו מאוחסנות חביות לצד מכלי תסיסה, מכלי תסיסה למבעבעים בסגנון שארמה, בקבוקים של המבעבעים המסורתיים שכמובן מונחים בשכיבה, ובמתקנים מיוחדים אשר דואגים לתסיסה השנייה בבקבוק ועוד. אחרי סיבוב ארוך ומרשים ביקב הגיע סוף-סוף הזמן לטעום כמה דברים מהתוצרת שלו.

בסדרת הוורמוטים מייצר היקב את האדום הקלאסי, את הוורמוט היבש ואת הביאנקו המפורסם, כמובן. לצדם טעמתי גם את ה'אמריקנו' שהוא אפריטיף שלא נקרא וורמוט משום שאינו מכיל לענה (אשר נקראת בגרמנית וורמוט) וגם 'פרנט גאנצ'יה' נהדר ומאוזן. ואז הגענו למבעבעים.

הטעימה התחילה עם 'גאנצ'יה ברוט' שמיוצר מ-90% ענבי טרביאנו וקצת שרדונה מצפון-איטליה ואת האח התאום של הרוזה שהוא בעצם אותו יין עם תוספת של ענבי פינו נואר. הברוט שטעמנו היה לימוני, רענן, בעל גוף טוב, פרחוני ומאוזן, ואילו ברוזה מעט פרי יער ודובדבן, עם קצת ניחוח הדרי וחומציות מאזנת. אחר-כך טעמתי 'פינו דה פינו', 'פרוסקו', ואפילו 'ספומנטה ד'אסטי' ו'מוסקטו קנלי' המתוקים והקלאסיים של האזור.

שיא הטעימה היתה סדרת היינות המבעבעים שנקראים 'אלטה לאנגה'. יינות סדרה זו מיוצרים מזנים של אזור שמפיין ובשיטת שמפיין המסורתית ממש כמו בצרפת. מדובר ביינות ברמה של שמפניה טובה והם מדורגים לפי מספר החודשים בהם שהה היין בבקבוק (18, 36, 60), מספר שמופיע על התווית הקדמית.

לטעמי, דווקא דרגת האמצע, כלומר 'אלטה לנגה 36' היה המאוזן והמוצלח שבהם, והתאפיין בטעמי וניל ושמריות קלילה לצד ניחוח קלייה, ממש כמו בשמפניה טובה. ואז מגיעים הניחוחות הלימוניים יותר עם קצת פרחוניות שמזכירה יסמין ובסוף לסיומת רעננה מאוד. 'אלטה לנגה 36' הוא יין נהדר שמתאים לכל שעה ובמיוחד לבוקר עם גבינה טובה וקצת כמהין שממש כרגע הוציא אחד הכלבים מהאדמה, אבל זה כבר סיפור אחר.