חכו לי ביולי: חוגגים עצמאות

שמוליק וולברג דילג בין חגיגות ה-4 ביולי ליום הבסטיליה, וחזר למערכת עם תובנה: בין חגיגת עצמאות אמריקאית לזו הצרפתית יש אולי כמה קווים מקבילים, אבל עם קלאסה נולדים...

"קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה" - ותודה לידידי הטוב יאיר היידו על העזרה הפרנקית - זהו כמובן משפט הפתיחה של ה'מרסלייז', ההמנון הצרפתי שעדיין מהדהד בראשי לאחר שהתכבדתי לחגוג את יום עצמאות צרפת, הלא הוא יום הבסטיליה, במעונה הרשמי ביפו של אלן לגל, שגרירת צרפת בישראל, בערב ה-14 ביולי.

במסגרת הנטייה האנושית להדביק סטריאוטיפים אנו נוטים להתייחס לצרפתים בהכללה כסנובים, בעלי אף מורם שמסתכלים בזלזול מה על סביבתם, אבל כשבכל זאת אנו עושים מאמץ מה להישיר מבט על תרומתם מימים קדומים ועד לימינו אנו: ספרות, תרבות, אמנות, פילוסופיה, קולינאריה, זינדין זידאן, אלכוהול ו... יין - כמובן, כנראה שיש להם כמה סיבות טובות לעוף קצת על עצמם.

בצירוף מקרים ובכובע שונה לגמרי, יצא לי לפני עשרה ימים לפני להשתתף באירוע דומה ב-4 ביולי, בו חגגו האמריקאים עצמאות, כמובן. בניגוד למה שכתבתי בפתיח, דווקא האמריקאים הפציצו בחגיגה מפונפנת רבת רושם וטקס, אולי בגלל נוכחות ראש ממשלה ישראלי באירוע.

לעומת זאת, על אדמת צרפת המסיבה היתה הרבה יותר קז'ואלית, בעלת אווירה יותר דיפלומטית-חברית והרבה פחות פוליטית. זה כנראה משקף את דמותה של השגרירה הטרייה שהסתובבה לה בחופשיות וניהלה סמול טוק נינוח עם כולם בלי שיסתובבו סביבה יותר מדי שומרים שמלחששים לתוך צווארון חולצתם.

הכיבוד אצל האמריקאים היה מבוסס על תרבות האוכל המהיר, כאשר מיטב מותגי הבורגר והפיצות האמריקאיים כיכבו שם כספונסרים. הצרפתים לא יכלו, כמובן, להשתמש ברעיון הזה, אבל גם לא יכלו לכלכל כמות כל-כך גדולה של אנשים בארוחה צרפתית קלאסית ועל כן נמצא הפתרון בעזרת פטיפורים (במבטא צרפתי כמובן) שהיו נפלאים והתאימו בול לאווירה, למזג-האוויר ולנוזלים.

ואם כבר בנוזלים עסקינן, להלן שתי אנקדוטות מקריות ששלפתי מראשי באשר לקשר בין שני העמים: הראשונה היא שתעשיית היין האמריקאית התבססה על הבאת ייחורים מצרפת למורת רוחם של הצרפתים שהביטו כדרכם בבוז מה אל העולם החדש בניסיונו לייצר יינות ראויים.

הבדיחה היא שלימים פגעה מגפת הפילוקסרה בכרמים הצרפתיים וכדי להחיותם מחדש הוחזרו גפנים מהיבשת החדשה חזרה למקור הולדתם, אלא שגנים אמריקאים כבר שכנו בתוכם.

האנקדוטה השנייה היא, כמובן, תעשיית הוויסקי האמריקאית שצלחה הרבה בזכות הצרפתים עת נתנו האחרונים למזקקים האירים והסקוטים לשגשג במדינות בהן הם שלטו, כגון קנטקי וטנסי, וכאות כבוד כינו המזקקים את הוויסקי שלהם בשם בורבון על שם שושלת המלכים הצרפתית הידועה.

במסיבה בה חגגו את עצמאות צרפת כיכבו הטריקולור של קוניאק: הלבן – גריי גוס, כמובן; החום - קוניאק קורבזייה; והצבע השלישי היה צבע משתנה - תלוי בקוקטייל שקיבלת – על-בסיס שני המותגים המפוארים הללו.

מפיקי האירוע השכילו לגייס את אנשי ה'אימפריאל' שידעו, כרגיל, להפעיל קסמים. התורים מול הברים היפים רק ביססו שאכן קסמים נעשה שם.

השמפניה מבית 'לורן פרייה' גם היא זרמה כאן כ'אוויאן' ו'בדואה'. המפתיע היה, שדווקא היין - מקור גאווה צרפתי מובהק - היה מתוצרת מקומית. נו, אז כנראה שהצרפתים הם בכל זאת לא כאלה סנובים ודווקא כן מפרגנים לנו קצת.

והיתה גם מוסיקה. שתי גיטרות צנועות וקונטרבס אחד שלהטטו בין שנסונים צרפתיים עליזים לבין מוסיקת ראגטיים ניו אורלינסית והקשר שוב ברור, כמובן. אז בינינו, מי בכלל צריך את טראמפ, מקרון, ראש ממשלה ישראלי וכו' כשיש גריי גוס, קורבזייה, לורן פרייה, פטיפורים משובחים, מוסיקה טובה ומבטא צרפתי סקסי.