פתאום קם יינן בבוקר ומבין כי הוא חלק מטרואר ייחודי. רמי בר מאור הוא האיש העומד מאחורי הרעיון להגדיר את בקעת הנדיב-שפיה כ'אזור יין'. בקרוב אצלכם...
מהפכות גדולות מתחילות בנאום על ארגז הפוך של ווינשטפן, בפגישה מחתרתית לא פחות מאלה שקיימו בפלמ"ח בטרם הסתערו קדימה. זה קרה בחנות אלכוהול קטנטנה בפאתי בנימינה שלי אישית לא יצא להכיר, אך היא משמשת כך נראה, עוגן של שפיות עבור רבים מתושבי הסביבה. על ארגז הפוך של בירה, פרט רמי בר מאור את משנתו בנושא 'אזור יין' - התוכנית האזורית החדשה והשאפתנית שלו ושל יינני אזור בקעת הנדיב-שפייה. תוכנית שמסמלת עידן חדש של שקיפות וזריקת עידוד לנושא שצף מדי תקופה בארץ - אזוריות יין בישראל.
למפגש הזה, שבו נחלצו גם לא מעט פקקי שעם מבקבוקים חדשים ומתיישנים היה כלל אחד - רק יינות אזוריים שלפחות 85% מהענבים ששימשו להפקתם, הגיעו מכרמים באזור בקעת הנדיב-שפייה. אני מודה ומתוודה שלא יצא לי להכיר כמעט חצי מהיינות שנמזגו שם, ואחרי אותו ערב ברור לי שקיים פער אדיר בין האיכות שהתפתחה בהדרגה, ובין התדמית ממנו סובל אזור היין הוותיק ביותר בעידן היין הפוסט-רוטשילדי בישראל.
למי קראת טרואר?
רמי בר מאור שהגה את הרעיון הוא בנאדם עם ביצים גדולות. הוא החליט להסב את מקצועו בגיל יחסית מאוחר כדי להקים יקב בישראל; הדביק על בקבוקיו תוויות החורגות מהנורמה הישנונית והמקובלת בארץ; נמנע מלימודי ייננות בחו"ל כמו שנהוג והסתפק בהתמחות מעשית ביקב כמו 'מרגלית'; וכבן לרופא ילדים ואחות בבית-החולים רמב"ם, הוא גם לא זכה לרוח גבית מאילן היוחסין המשפחתי, זאת בשונה מיתר בעלי היקבים באזור בקעת הנדיב שפייה - אשר רובם ככולם כורמים או חקלאים, בעלי זיקה ליין זה מספר דורות.
ואולי משום כך, החליט דווקא היינן הצעיר מבין החבורה להקים קול צעקה כדי לנסות לקדם את האתוס הפרטי שלו ושל שכניו לטובת אזור היין בקעת הנדיב-שפייה. אזור שבו הולכת ומסתמנת לה בהדרגה טביעת אצבע ייחודית ומעניינת המבדילה אותו משאר אזורי היין בארץ. ולמרבה הפלא, גם מבלי להשתמש במילים הגסות טרואר או מיקרו-אקלים, מצליח רמי להסביר גם למה.
קפיצה גאוגרפית
"באופן גס, הקרקע באזור נחלקת ל-80% רנדזינה (בלייה של סלע גיר רך, סלע משקע ימי) ו-20% כורכר. מדובר בגיר חופשי שהינו מרסן טבעי לצימוח ושאינו מאפשר לגפן לספוג כמות גדולה של ברזל. ריסון זה מוביל להגבלה בפוטוסינתזה וכן לצימוח איטי. במדינה חמה יש לזה יתרון עצום כי הצמח (ולא רק הגפן) בחום השרבי לסירוגין בתחילת האביב פורץ בעוצמה אדירה. עוצמה זו מובילה לרוב להתעוררות מוגברת של 'עיניים', מספר רב של שריגים, מספר רב של אשכולות, יבול גבוה, חוסר הבשלה, וצבירת סוכר בגלל אידוי מהגרגרים עקב עקה. בקיצור, נתיב ידוע מראש", מעיד בר מאור.
"אותו גיר חופשי, בשילוב עם מי תהום גבוהים מאוד ('מי קדם'), ומנות קור אשר דומות באופן מפתיע לאלו הנמדדות במרכז רמת-הגולן, מאפשרות לגדל באזור בקעת הנדיב-שפייה מיני צמחים שהיית מצפה למצוא בהר, קרי: תפוחים, משמשים, שזיפים וגפני יין בעלי חומצה טבעית גבוהה. אותה חומציות טובה, מקנה ליין רעננות ויכולת התיישנות".
פרדוקס כרם בן-זמרה
להגנתו הוא מוסיף עוד קוריוז ואומר: "אם מסתכלים על אזור בקעת הנדיב-שפיה במפה, מגלים כי אין כרמים באזור זה אשר נטועים על הר הכרמל. אמנם יש מעט למרגלות מדרונות שפיה, אך אין קשר להר הכרמל או לשומרון שהינו גבוה יותר. אזורים אלו מאופיינים בקרקעות רדודות המתאימות פחות. אם כן יועצי הברון רוטשילד בחרו שלא לנטוע על הר הכרמל ואנו מוצאים לכך תימוכין כיום".
יתרון נוסף הגלום באזור היין הוותיק, הינו הימצאותם של לא מעט כרמים בוגרים בני שלושים וארבעים שנה. בעיקר של קריניאן, אך גם של פטיט סירה, סמיון וקולומברד. שרידים מימי הקונדיטון, כאשר רמת היין בארץ היתה רחוקה שנות אור מרמתה כיום. הכרמים הללו שהצליחו לשרוד תלאות ותהפוכות בתעשיית היין המתעצבת, הנם משאת נפשם של ייננים מהסביבה, וכאשר הם מטופלים כהלכה ניתן להקבילם ליהלום מלוטש.
יש המפקפקים בחתירה הזו לאזוריות יין. קל וחומר במדינה פצפונת כמו שלנו שבה הפיתוי להשתמש בגפנים מממספר אזורי יין שכבר הוכיחו עצמם כמוצלחים ויציבים במקביל הוא גדול. דא עקא, כבר חזינו באבסורד הנקרא כרם בן-זמרה ששמו חקוק באופן לא פרופורציונלי על תוויותיו של כל בקבוק יין שני בארץ.
רק 45 דקות מתל-אביב
היקבים המשתתפים בפרויקט הם: 'אלונה', 'בר מאור', 'אייל', 'ויתקין', 'סומק', 'ארגוב', 'מאיה', 'ארנס', 'וורטמן', 'סלומון', 'עבייה', 'סמדר' ו'שפייה'. כשהגדולים שבחבורה הינם 'ויתקין', 'וורטמן', 'סומק' ו'בר מאור'. כל החבורה הזאת עושה יופי של יין, והמתיישנים שנפתחו באותו הערב הפתיעו באיכותם עם המון קסם אישי ורעננות. כולם במרחק 45 דקות מתל-אביב למיטיבי הלכת שמחפשים מה לעשות בסופי-שבוע.
לי לפחות היו חסרים ברשימה הזאת כמה שמות. יקב 'מרגלית', למשל, שהקברנה פרנק שלו מגיע מכרם באזור בנימינה החליט שלא לקחת חלק בפרויקט. גם יקב 'כרמל' שחולש על כרמים בכל קצוות הארץ בערך, לרבות בואך זיכרון יעקב, נמנע מהשתתפות. לעומתם, ולמרבה האירוניה, יקבים כמו 'בנימינה', 'אמפורה' או 'שושנה' הממוקמים באזור, לא עומדים בקריטריוני האזוריות.
מדף ליינות האזור בלבד
הנתון המפתיע הזה מציג עוד יתרון לתוכנית האזוריות הקורמת עור וגידים וזהו ממד השקיפות. אמנם לא צפויה בעתיד הנראה לעין חקיקה בנושא המחייבת יקבים להציג לעיני כל את מיקום כרמיהם (וקצרה היריעה מלדבר כעת על תהליכי עשייה, כימיקלים, תיקוני חומצה וכו'), אך הקונספט הזה שבו יקבים מתגבשים יחדיו כתת-אזור יין וחושפים בפני הצרכן את שורשיותם היא נכונה ומעוררת השראה.
בנוסף לכך, המהלך הזה עשוי לסייע במיצובה ומיתוגה של ישראל כמדינת יין בעולם. שהרי אם הצלחנו לשבור את חומות מיתוג היין הישראלי כ"כשר", וכעת כבר מתחילים לראות בארצות-הברית ובאירופה מדפים המתגאים בשלט "יין ישראלי", תארו לעצמכם מה זה ייעשה לתעשייה אם יתחילו לדבר גם על יין מאזור הרי יהודה / נגב / גליל / גולן / שומרון ו... בקעת הנדיב-שפייה.
גאוות היחידה של יקבי בקעת הנדיב-שפייה מתנוססת כעת על מדפי חנות היין 'סיטונאות בנימינה', שהינה הראשונה לייחד מידוף נפרד בתוך החנות ליינות האזור בלבד. האירוע הזה שימש ניסוי כלים למהלך רחב ומשמעותי יותר אותו מנסה רמי בר מאור להוביל. אם הפרויקט הנועז שלו ינחל הצלחה כולנו נרוויח: אנשי בקעת הנדיב-שפייה, התעשייה בכללותה וגם הצרכנים. אך גם אם ייכשל, יהיה זה כישלון מפואר.