חיליק גורפינקל מרחיב את גבולות הגזרה ומנסה לשדך בין וויסקי למתוקים, והפעם: קרייגלאכי ובקלאווה של דילק בהג'י…

עוד מעט תגענה זוג הבנות שהזמנתי בכדי להובילן בין משעולי שוק התקווה. אני מחכה בכניסה לשוק. יש לי עוד שעה. אני לא שקט. אני חייב למצוא עוד משהו שיהפוך את הסיור המודרך הפרטי הקטן הזה ל'וואו'. אני מסתכל על השלט מולי: "דרך ההגנה". פתאום נופל לי האסימון. לפני כמה שבועות קראתי אצל רונית ורד ב'הארץ' על מקום קטן בדרך ההגנה שבו מכינה דילק, עולה חדשה-ישנה מטורקיה, בורקס יוצא-דופן. סו-בורק. או בורקס מים, כפי שקוראת לו דילק בהג'י, כפי שאלמד עוד מעט. לא אחזור כאן על כל הסיפור היפה שסיפרה כבר רונית. אבל עכשיו איני זוכר את הכתובת וגם לא את האפשרות 'לעשות גוגל בנייד'.

הטעם והריח של הקרייגלאכי לא מעושנים מדי ועושים כבוד לעוגה הנפלאה של דילק (צילום: חיליק גורפינקל)
הטעם והריח של הקרייגלאכי לא מעושנים מדי ועושים כבוד לעוגה הנפלאה של דילק (צילום: חיליק גורפינקל)
הטעם והריח של הקרייגלאכי לא מעושנים מדי ועושים כבוד לעוגה הנפלאה שלצדם... (צילום: חיליק גורפינקל)

אני מתחיל ללכת. אחרי חמש דקות אני מוצא. מאפייה זעירה ובתוכה שלושה לקוחות ושלושה עובדים. דילק ושני עוזריה. אחד מהם טורקי בעליל, כזה שאינו מדבר עברית, או כך לפחות זה נראה, ועוד בחור צעיר בשם זיו, נחמד להפליא. אני מתאפק, וכששתי האורחות שלי מגיעות אנחנו חוזרים יחדיו ומזמינים סו-בורק, בורקס שעליו מבושלים במים לפני שהם נאפים בתנור בתבנית ענקית, ממולאים בתרד ופראסה (כרישה) וגם קצת גבינה, שיהיה. זה לא באמת בורקס, יותר כמו פשטידה, וזה טעים למות. אנחנו תוקעים גם חמינדה קטנה, ביצה חומה, שותים איירן, יוגורט נוזלי, והולכים.

טעם של געגוע

אבל אני לא נרגע ובתום הסיור אני חוזר. עכשיו כבר יש תור. יום שישי היום ועשרה או תריסר אנשים ממלאים את החנות עד אפס מקום. זיו עדיין נחמד לאללה. דילק ממשיכה לחייך גם כשהיא מתוודה שהיא כאן מאחת בלילה ותהיה כאן עד שבע בערב. וכך כמעט כל יום. אני לוקח מגש קטן הביתה, יותר מזה זיו לא מאשר בגלל הביקוש, ומוסיף גם בורקס תרד גדול וכמה סוגי בקלאווה ועוגות סולת. בבית אני טועם שוב. זה עדיין נפלא. אולי אפילו יותר. מעורר געגועים עזים לסבתא אסתר עליה השלום.

ליד הבקלאווה המבושמת במי ורדים אני מוזג כוסית קרייגלאכי, סינגל מאלט בן 13 מהספייסייד. מייקל ג'קסון, לא הזמר המוזר, אלא כהן הוויסקי המנוח, מסביר בספרו שיש לבטא זאת: "קרייג-לאקי". שיהיה. הוא גם לא ממש מתלהב מאף וויסקי של המזקקה הזו שנוסדה בכפר בעל אותו שם כבר בשנת 1891. שיהיה.

הצנוע הידוע

ג'ים מארי, כהן הוויסקי הנוכחי, הנפוח מעצמו עד מאד, דווקא מתלהב מחלק מהגרסאות. את זו בת ה-13 איני מוצא בספרו, התנ"ך של הוויסקי (זה שמו, ללמדכם על צניעות מחברו). אז מה. לי זה טעים לאללה. מתאים להפליא לבקלאווה. אני מוזג אותו לכוס מעוטרת, מזרחית משהו, כזו ששותים בה תה קטן ולא וויסקי. כוס הוויסקי האחרונה, זו ששרדה חצי מאה מאז חתונת הוריי, הלכה לעולמה אחרי שכתבתי עליה כאן לפני כמה שבועות. ידעתי שאסור היה לי.

עדין למדי הקרייגלאכי, או לאקי, או איך שלא קוראים לו. גם הצבע הבהיר מסגיר זאת. הטעם והריח לא מעושנים מדי ועושים כבוד לעוגה הנפלאה שלצדם. וגם להפך. לכו לבקר את דילק בדרך ההגנה 33, או בואו איתי פעם אם בא לכם. וחפשו את הקרייגלאכי. או לאקי. ובכלל, תהיו טובים.