אבירם כץ טעם יינות מאזור פריוראט שבספרד ומסביר למה ההבדל בין 'עולם ישן' ל'עולם חדש' הוא לא מה שחשבתם...

כשמדברים אתכם על יינות ספרד, על מה אתם חושבים? על היסטוריה מפוארת, מסורת, כל ה"עולם ישן" הזה וכו'... לא ככה? ספרד נחשבת לצלע חשובה בשילוש האירופי הקדוש והקלאסי לצד צרפת ואיטליה, אבל כשמדברים על אזורי יין מפורסמים בספרד, כמו למשל פריוראט שעליה נדבר היום - דווקא אז קשה לדבר על "עולם ישן".

היינות האלו הם לא בדיוק מה שלימדו אותנו בבית-ספר כ"עולם חדש". לא שזה רע, פשוט צריך לזכור את זה... (צילומים: יח"צ)

לא בדיוק מה שלימדו אותנו בבית-ספר כ"עולם חדש". לא שזה רע, פשוט צריך לזכור את זה... (צילומים: יח"צ) נכון שגפנים רבות שם כבר הספיקו לחגוג מאה, אבל כל הסיפור של הפופולריות הגואה של אזור פריוראט הוא סיפור של לא יותר משלושים שנה, אפילו פחות. וכך גם היינות המגיעים משם - עוצמתיים, עמוסי אלכוהול ונוכחות עץ - הם לא בדיוק מה שלימדו אותנו בבית-ספר כ"עולם חדש". לא שזה רע, פשוט צריך לזכור את זה... לא מזמן טעמנו את יינות Mas Martinet, מהחשובים שביקבי האזור. לואיז פרז, המייסד, הגיע לפריוראט רק בשנת 1981, ורק ב-1986 החל לייצר יין. יחד עם רנה ברבייר (Clos Mogador), דפאן גלוריאן (Clos Erasmos), ואלאוורו פאלאסיוס (היקב נושא את שמו) הם החלוצים שהעלו את יינות האזור לגדולה. ב-1989 הוציאה החבורה הזו יין, שכל אחד מהם ביקבק תחת התווית של היקב שלו, אך למעשה היה מדובר באותו היין. באמצע שנות התשעים כבר אפשר לדבר על הפריצה הגדולה של פריוראט עם יינות שקונים להם מעריצים ברחבי תבל ומחירים - בחלק מהמקרים - שכבר נמצאים בסקאלה מופרכת למדי. אז גם פריוראט זוכה לדירוג הגבוה בספרד DOCa (או DOQ, כמו שקוראים לזה בקטלוניה), האזור השני בספרד הזוכה בדירוג הזה, לצד ריוחה.

אדמות עניות בעלות הרכב קרקע ייחודי בשם Licorella - מעין צפחה מקומית, עשירה במינרלים וברזל, זכר להר הגעש שפעל שם קודם, הם אחד מהמאפיינים של האזור. הגפנים בוגרות, גדלות על טרסות, ללא הדלייה (Bush Vines, פשוט גפנים היוצאות כמעין שיח מהקרקע), ואני לא מקנא בכורמים שם, ששוברים את הגב בשביל לעבוד בכרם, וכמובן שאין מה לדבר על מכניזציה. גרנאצ'ה (גרנאש) וקריניאנה (קריניאן) מגיעים שם לשיאים, ולצדם מככבים לא מעט זנים בינלאומיים דוגמת קברנה סוביניון, מרלו וסירה. החוק קובע כי על היינות להכיל מינימום 13.5% אלכוהול - כבר אמרתי שלא מדובר ב"עולם ישן" קלאסי. במיטבם יינות פריוראט יודעים להעניק עצמה ונפח ולארוז את הכל במינרליות ולכלוך מפתה שכזה לצד אלגנטיות - מעין בריון מזיע בחליפה, בקטע סקסי. כיום המגמה היא קצת להרגיע עם הבשלות, העץ והאלכוהול ונעשה יותר שימוש במכלי בטון, אמפורות וחביות גדולות (גם בנפח של 5,000 ליטר), כחלק מהניסיון לייצר יינות אלגנטיים ורזים יותר. Menut, Mas Martinet 2013 - בקבוק
Menut, Mas Martinet 2013 גרנאש, סירה, קריניאן ומרלו. אלכוהול מעט מורגש מדי, יין מרוכז, פרי בשל עם מתיקות מודגשת. מלוטש ועשוי לעילא, אך חנפן מדי ובשלות היתר מעיקה עלי.

Mas Mirar, Mas Martinet 2013

בעיקר גרנאש וקריניאן, עם מעט קברנה, מרלו וסירה. שימוש במכלי בטון וחביות ישנות בלבד, ואכן העץ לא נוכח כאן על אף 14 חודשי היישון. פרי רך וחנפן, אך מצליח לשמור על רעננות מסוימת. יין כניסה נחמד לאזור.

Martinet Bru, Mas Martinet 2012 קריניאן, סירה, גרנאש, קברנה סוביניון ומרלו. 19 חודשים בחביות - אמנם גדולות - הותירו את רישומן. יין חם ובשל, משנת בציר חמה ויבשה במיוחד. לי זה קצת טו מאץ׳ כל הריכוז הזה, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדה כי מדובר בחומר טוב.

The Escrunas, Mas Martinet 2013

בעיקר גרנאש (80%) וסירה. אמנם ניכר כאן שימוש מאופק למדי בעץ, אך שוב מדובר ביין מלוטש ועשוי היטב עם פרי שכבר מרגיש פורטי, מעט אלדהידי ומכביד מדי לטעמי. לחובבי הז'אנר המושבעים.

Cami Pesseroles, Mas Martinet 2013 - בקבוק

Cami Pesseroles, Mas Martinet 2013 טאנינים מעט יותר מורגשים, צ'אנקיים, שהופכים את היין לכמעט לעיס. יש כאן קצת לכלוך שעושה נעים ומעורר את עניין, בניגוד ליינות אחרים של היקב שמרגישים יותר מדי בית-מרקחת. אני מניח שזו התרומה של הקריניאן שמגיע מגפנים בנות למעלה מ-85 שנה, שנותן מעט ברט ואופי חייתי לצד הגרנאש. יופי של יין.

Clos Martinet,

Mas Martinet 2013

בעיקר גרנאש, לצד סירה, קריניאן ומעט מרלו וקברנה סוביניון. כאן אנחנו כבר קופצים לליגת העל של היקב, ושל האזור. כן, זה יין כבד מאוד, לעיס, שאפשר לאכול עם סכין ומזלג, אך עם המון מורכבות ועושר, ודוגמא מוצלחת לפריוראט עוצמתי במלוא הדרו.

Clos Martinet, Mas Martinet 2005 - בקבוק

Clos Martinet, Mas Martinet 2005 הגיל מורגש, והשנים הפכו את היין לרך יותר, נגיש וטעים יותר. אותו העושר, האורך והמורכבות שיש ביין הקודם, אבל הפעם זה עטוף באלגנטיות. פתאום לצד הפרי המתפרץ אפשר גם לחוש במינרליות, ובכלל באופי האזור. בקיצור: ככה פריוראט במיטבו צריך להיות.