ניר קיפניס, איש של לאגרים, שב מביקור במבשלת "קסטיל". זה לא ממש גרם לו לוותר על הפילזנר שלו, אבל עכשיו יש לו הרבה יותר רספקט לסצנה הבלגית...

לעוזי וייל היה פעם סיפור מופרע ונהדר על רומן שהתפתח בין השיבוטים של אנה פרנק, ש"הוחייתה" והועלתה לישראל כדי לככב בתכניות-אירוח, עד שנשכחה מכל לב, ובין... ובכן, היטלר – שגם אותו הצליחו המומחים במכון וייצמן לשבט לצורך העמדתו לדין בישראל – ללא גזר דין מוות, כדי להראות לכל העולם עד כמה אנחנו נאורים. בסוף הסיפור הקצר הם מתאהבים, מתחתנים, טסים פעם בשנה לחופשה באירופה, ובכל פעם שהמטוס חולף מעל בלגיה, היטלר מציץ מהחלון הקטן ואומר לאנה: "פעם היא היתה שלי" (הציטוט – מהזיכרון, רוח-הדברים – מדויקת).

עם כל הכבוד למתיקות וטעמי הפירות, קשה ללגום אותן במדינה שבה קיץ ים-תיכוני הוא כמעט העונה היחידה בשנה... עד לביקור האחרון שלי בבלגיה, זה היה הדבר הכי משעשע ששמעתי אודותיה. אמנם ביקרתי בעבר בברוז' המהממת ביופייה ופעם, בין שתי טיסות, העברתי כמה שעות באיזה פאב במרכז בריסל (ירד גשם בחוץ), אבל בגדול נטיתי להסכים עם עמיתי, מר חוטינר היקר, שטוען שמדובר באחת המדינות המיותרות בתבל: מדינה שמפורסמת בעיקר בשוקולד ופדופיליה, עניין שכשונא-שוקולד פשוט לא הצלחתי להתחבר אליו... גם סצנת הבירות הנחשבת של הממלכה הבלגית מעולם לא ריתקה אותי: מטבעי אני חובב בירות לאגר קלילות ועם כל הכבוד למתיקות ולטעמי הפירות, מצאתי תמיד שקשה ללגום אותן במדינה שבה קיץ ים-תיכוני הוא כמעט העונה היחידה בשנה. לא באה כל ההקדמה הארוכה הזאת, אלא כדי לומר שלא שיערתי בנפשי עד כמה אני עשוי ליהנות מהביקור ב"קסטיל". לא, אני לא נוטש עדיין את סגנון הלאגר - ובעיקר הפילזנר, אם לבחור קבוצה בתוך קבוצה - האהוב עלי, אבל כן, יש לי עתה הרבה יותר רספקט לסצנה הבלגית.

יכול להיות שלא כל הבירות שייסקרו להלן מתאימות כדי להעביר ערב בפאב עם החבר'ה, אבל חלקן הן בהחלט פתרון טוב למי שרוצים (ובעיקר רוצות) לעדן את הבירה בטעמי פירות, לתת למתיקות להנגיש אותה – ובמיוחד למי שמסתפק(ת!) ב-2-3 בירות בערב, במקום לצלול לתחתית החבית, כך שזה יכול להיות פתרון בכלל לא רע לערב של שתייה. עניין נוסף הוא אחוז האלכוהול בחלק מהבירות. מי שאוהב בירה ושותה אותה בכמויות גדולות יחסית, יתקשה להתמודד עם בירות חזקות מאוד לאורך זמן. לעומתו, מי שרוצה ללגום 2 בירות ולהרגיש ששתה, עשוי למצוא את מבוקשו דווקא בחזקות שבהן. הערה אחרונה לפני שנצא לסיבוב בירות קצר: חלק מהכבוד שלי לסצנה נבנה מצפייה במנהגי המקום: בערב שלנו ב'גאנט' יצאנו העירה כדי לגלות סצנת בירות מפוארת: כל בירה נמזגת בהקפדה יתרה, אך ורק אל תוך הכוס המיוחדת והממותגת שלה, המגוון נדיר ולא צריך לקפוץ (למחרת היום, בבריסל) ל"דיליריום" המפורסם באלפי סוגי הבירה שלו. אפילו פאב קטן וחמוד שמצאנו על מדרחוב הקניות של הבירה הבלגית (משחק המילים בטור הזה הוא משהו) שדמה יותר ל"חמארה" מאשר למוסד, התהדר במאות סוגים של בירה – כל אחת והכוס שלה, כל אחת ופרופיל הלוגמים שלה. במילה אחת: תענוג. מבשלת "קסטיל" נמצאת, ממש בימים אלה "בין שתי מבשלות": המבנה שבו שוכנת המבשלה הקיימת כבר נמכר – ועד סוף נובמבר תיפתח המבשלה באתר חדש שבנייתו נשלמת עתה – ושיהיה משוכלל ומרהיב, כולל מרכז-מבקרים שיהיה שווה לקפוץ אליו, אם אתם בסביבה.

קסטיל, בירת הדגל של המבשלה, מיוצרת בשלוש גרסאות: המוכרת והפופולרית ביותר בישראל היא הקסטיל-רוז', כלומר, האדומה, והיא למעשה שילוב בין הקסטיל-דונקר הכהה בחוזק של 11% אלכוהול, לבין ליקר דובדבנים. הדובדבנים מגיעים מפולין וממשיכים מהמבשלה, אחרי שהשתמשו במיץ שלהם לתעשיית השוקולד. התוצאה היא בירה מתקתקה, נעימה ופירותית שתנעם לחובבי דובדבנים שלא מפחדים ממתיקות או מתביישים בחיבתם לה.

מי שינסה את ה"דונקר" החזקה, ימצא בירה עם טעמי מאלט וטעמי קרמל, קפה ושוקולד. הסוג השלישי של הקסטיל הוא ה"טריפל", שכשמה כן היא ומצייתת לכל חוקי הז'אנר ה"טריפלי". היא מאוד פירותית ומאוזנת – ולאחרונה שונה מעט המתכון שלה כשהוספה לתרכובת יותר כשות. אולי כדי להתחרות על ליבם של חובבי הכשות שהתרבו מאוד לאחרונה, למרות שהמרירות האופיינית לבירות כשותיות כמעט ואינה מורגשת בטעם.

אחרי אחוזי האלכוהול המרובים של הטריפל והדונקר, נעבור בקצרה על סדרת "סיינט לואיס", "פרימיום קריר למביק" כפי שהיא מוגדרת על-ידי היצרן, בירות בטעמי פירות, רובן עם אחוז אלכוהול נמוך שמיועדות בעיקר לנשים – כחלק מתהליך מבורך שעובר על תעשיית הבירה העולמית שגילתה שהמשקה שלה נצרך בעיקר על-ידי גברים והחלה לפזול באמצעות בירות קלות ופירותיות, גם לפלח השוק הנשי.

אחרי שהתרעננו קלות באגף הפירות, הגיע הזמן לחזור לדברים רציניים יותר, כמו "פשנדל" מסדרת ה"טופ בלונד" של המבשלה. ה"פשנדל" היא בירה עזת-טעם שבניגוד כמעט לכל בירה אחרת שטעמנו מתוצרת "קסטיל", היא היחידה שמרגישה רצינית בהרבה מ-5.2% האלכוהול שבה. טעמה מורכב מאוד ולמרות שמישהו מאנשי המשלחת המליץ לי עליה כ"תחליף לאגר", הרי שלמעט צבעה ואחוז האלכוהול בה, היא הדבר הכי רחוק מלאגר שיכולתי לדמיין.

חמושים במצב-רוח קרבי מעט, נמשיך אל ה"בריגנד" - בירה רבת אופי בעלת סיומת כשותית מרירה בחוזק של 9%. אני מודה שדמות הקשת-הלוחם שעל התווית שלה נראתה לי מעט ילדותית, אבל בטעם קשה לטעות – זו בירה לגברים-גברים... תחתום את החלק הזה בטעימה ה"טרינאק" שכשמה כן היא: שילוב בין הטריפל שהכרנו במערכה הראשונה, לבין קוניאק שיורה במערכה השלישית (כן, אני יודע ששיבשתי לגמרי את הביטוי, אבל נראה אתכם אחרי כל-כך הרבה בירות בחוזק אלכוהולי שכזה...). זה בדיוק כמו שזה נשמע: בירת טריפל מעורבת בקוניאק אמיתי (ההוא עם החבל) בחוזק של 12% מה שהופך את הבקבוק השלישי ממנה לקטלני... עוד שתי "משפחות" בירה שמיוצרות במבשלה הן ה"בכחוס", סדרה שנראית קצת כמו ליקר העשבים הידוע "אונדנברג" – על שום היותה נתונה במעין מעטפת נייר חומה – וכן, סדרה של בירות מיוחדות שממותגות תחת "קסטיל": קסטיל "הופי", כלומר עשירה בכשות ומרירה מאוד, בחוזק של 6.5% אלכוהול (כמעט "לייט ביר" במושגים בלגיים...) שתנעם מאוד לכל מי שבעקבות גל ה-IPA ששוטף את צפון-אמריקה, החל לחבב את הטעם המריר. הבירה השנייה מאותה סדרה, שהייתה גם החביבה עלי בכל הטעימה, היא ה"קסטיל בלונד" - בירה בהירה, מעט פירותית שטעם השמרים מורגש בה ולעומתו דווקא שבעת אחוזי האלכוהול שלה מוסתרים היטב, כך שהיא מצליחה להיות גם לא מאוד מתוקה וגם חזקה יחסית – שילוב שכמעט לא קיים בתעשיית הבירה שנוהגת לחפות במתיקות על אחוז אלכוהול גבוה. אמרנו אחוז אלכוהול גבוה? קבלו את "קאב דו שאטו" (הב' רפה) שלמרות שהצרפתית שלי לא משהו, אני מניח שמדור ב"מרתף הטירה", הבירה הכהה הזאת מתחילה בטעמי קלייה, מתפתחת לקרמל ומסתיימת עם מרירות עדינה בסופה, כל זה בריכוז אלכוהול של 11% או במילים אחרות – לא פראיירית. אז אולי לא הפכתי אפילו בעקבות הנסיעה הזאת למעריץ נלהב של בירות בלגיות, אבל הרצינות שבה לוקחים אנשי "קסטיל" (והיבואן שלה לישראל, חברת "רדקס") את העבודה שלהם, גורמת לי לכבד אותה מאוד, ומראה המקומיים והתיירים שמתענגים על הבירות המקומיות בברים הנחמדים שנמצאים כמעט בכל פינה גם מחוץ לבריסל, יקסים כל חובב בירה. ומלבד זאת, מי שאוהב את הגסטרונומיה הכבדה יחסית של מרכז-אירופה, ימצא שחלק גדול מהבירות דלעיל יהיו נפלאות לצד תבשילי קדירה אפילו בישראל. כלומר, בשבוע היחידי בשנה שבו שורר כאן חורף אמיתי.