לפני שאתם קוראים את הכתבה הזו, אנא בחנו עצמכם: האם את/ה חובב מושבע/ת ופנאט/ית של יינות בורגון? אם עניתם בחיוב, ותרו על הקריאה...
הכתבה הזו עוסקת בנושא קשה השנוי במחלוקת, ובעיניהם של החברים ב"כת הבורגון" - מדובר בחילול הקודש של ממש, עבירה שאין עליה מחילה. אז בואו לא נריב. אני הולך לכתוב על פינו נואר ישראלי, ובמחילה, אני גם הולך לכתוב כאן כמה דברים טובים בזכות היין. הקאתם קצת בפה? תפתחו לעצמכם איזה בקבוק וון רומנה ותירגעו. "נכון שיינות פינו נואר הם לא הקלף הכי חזק שלנו. ועדיין, כיף שיש לנו גם אלטרנטיבות כאלו..." (צילומים: רועי יניב) התכנסנו השבוע (ב'טורקיז', אלא מה) חברי מועצת היין הסנהדרינקית, לטעימת אורך של פינו נואר מסדרת ירדן. הבציר הראשון שיצא לשוק מהיין הזה היה 1999, וכמעט כמו בכל מקרה אחר, יקב רמת-הגולן היה הראשון להציג אותו לקהל המקומי. אני שם בצד את הדיון על פינו נואר - אותו נסיך מפונק וקשה לגידול - והאם בכלל יש טעם ללכת עם הראש בקיר ולנסות לגדל אותו בישראל, או בכלל בכל מדינה שהיא מחוץ לבורגון, היכן שלאיש אין ספק כי שם הוא מגיע למלוא תפארתו והדרו. בעצם, חצי משפט בכל זאת בעניין: בורגון זה בורגון, ואין שנייה לה, אבל פינו נואר יודע לתת הופעות מרשימות גם במקומות אחרים (סנטרל אוטגו בניו זילנד, קליפורניה, וגם באוסטרליה יש כמה יציאות נהדרות), גם אם מדובר במוצר שונה במהותו מזה הבורגוני, ואולי בעצם בזכות שמדובר במוצר שונה באופיו. בישראל אנחנו פוגשים פה ושם יינות פינו חביבים, אבל אני חושב שלא רבים יחלקו עלי כי לא מדובר בקלף הכי חזק שלנו. ועדיין, כיף שיש לנו גם אלטרנטיבות כאלו. יינות ירדן תמיד הוכיחו יכולת התיישנות מרשימה, וכולנו מאוד הסתקרנו לראות איך הפינו נואר יתנהג בתור יין מתיישן. הבצירים 1999, 2003, 2004 נעדרו מהטעימה, משום שאזלו לחלוטין מארכיון היקב - אז היי, אם למישהו יש איזה בקבוק בבית תנו סימן כדי שנוכל להשלים את הרצף. השנים המוקדמות כאמור, הבציר הראשון שיצא לשוק היה 1999, אבל כבר ב-1998 הפיקו ביקב את הפינו הראשון (מכרם שניטע ב-1985), שבסוף הוחלט שלא להוציאו לשוק, וגם על הכרם והקלון של אותו פינו החליטו לוותר. למזלנו, נמצאו כמה עשרות בקבוקים בארכיון היקב, כך שניתנה לנו ההזדמנות לטעום גם את הפיילוט הזה (עליו היה אחראי גבי סדן, אגב, אז יינן ברמת-הגולן, והיום איש כרם שבו). השנים הראשונות שטעמנו, עד 2002, היו המרתקות ביותר בעיני: יינות שהתבגרו יפה, עם אופי ושוני ברור בין הבצירים, והכי הרגישו נאמנים לזן. 1998: גם אם היו מעמידים כל אחד מאתנו לקיר עם אקדח צמוד לרקה, אף אחד לא היה מודה שפינו נואר ישראלי בן כמעט 18 שנה עוד יהיה בחיים. ולא רק שהיין הזה בחיים, הפרי עוד נוכח, הפה רך, ויש את כל החבילה של פינו מתיישן - עור, זפת, ואף מטונף סקסי שכזה שמעולם לא זכור לי שפגשתי ביינות היקב. אמנם לא בשיאו, אבל חווית שתייה נהדרת. 2000: כאן הענבים הגיעו מכרם עין זיוון. הרבה נפח של פרי והרבה עצמה, אבל קצת מתחיל להתפרק בפה: הפרי בנסיגה והטאנינים עדיין לא התרככו. עדיין, יין שכולנו היינו שותים בשמחה. 2001: השנה הזו היא הבציר הכי מוקדם שהיה ביקב, וגם הפינו הזה היה הכי דק ורזה בטעימה. מעושן, העץ טיפל'ה מורגש מדי לטעמי, אבל יש ירקרקות נעימה והאיזון - מה שקצת הפריע בבציר הקודם - יושב כאן יופי. נמצא בחלון השתייה שלו, והסב לנו הרבה אושר. 2002: כאן לראשונה התווספו ענבים מכרם אלרום, לצד עין זיוון (שעד היום מהווה את החלק הארי). באף יש מעט ברט נעים וחינני, והפרי כאן נוכח כהוגן. אולי הכי 'מודרני' בחבורה הזו (והכי פחות מודרני מהשנים שעתידות לבוא), אבל מוצלח מאוד, הדוניסטי למדי, ואפילו ימשיך להשתפר עוד כמה שנים טובות לדעתי. השנים המשמימות הרצף של 2003-2010, אני מודה, לא הרשים אותי במיוחד, ולא רבים סביב השולחן שלנו חלקו עלי. היינות טובים כולם, עשויים לעילא ולעילא, אלא שבפינו נואר אתה רוצה לפעמים קצת לכלוך, קצת יותר נשמה. פינו נואר הוא לא ילד שצריך לבלות במעבדה מצוחצחת, הוא ילד שצריך לתת לו לרוץ לשחק בארגז החול, שיחזור עם כתמים על הבגדים ולכלוך בציפורניים, וכאן, לדאבוני, היינות נקיים ומדויקים מדי. 2003: בציר חם מאוד, וגם ארוך מאוד. כניסה ראשונה של כרם יונתן ליין. הפרי כאן מאוד עצמתי ובשל, יין חנפן ומוצלח לסוגו, אבל מאבד קשר כמעט לחלוטין עם הזן. 2006: שוב אותו הסיפור, יין טעים ועסיסי, מעט אלדהידי, וצריך ממש להתאמץ כדי למצוא את האופי של הפינו. 2007: ושוב אותו הסיפור... 2008: אלדהידי, אבל מוצלח מהחברים הקודמים, ועדיין קשה לשים לב להבדלים גדולים בין היינות, למרות שכאן יש גם ענבים מכרם קלע ומרום גולן לצד הכרם של עין זיוון. "תראו, כאן הם שינו את הצבע של הקפסולה!", מעיר חיליק, ופה ושם שינו גם את הפונט, וכולנו מסכימים שאלו ההבדלים הכמעט יחידים בין שלושת היינות האחרונים... 2009: בציר קר יחסית, עם חורף שהתחיל מאוחר. כאן כבר יש משהו אחר ומפתה יותר, יין מהודק ומדויק ומהחביבים עלי בטעימה. 2010: שנה חמה, והיין החלש בטעימה כמעט בקונצנזוס מלא. כמובן שהיין, כמו כל יין היוצא את שערי היקב, מהוקצע ועשוי ללא רבב, אבל הוא כבד ומעיק, מעין פינו על סטרואידים. לחיי המהפכה? 2011: בציר שעוד לא יצא רשמית לשוק, ואין לי מושג אם הוא מבשר על שינוי סגנוני מסוים, או שסתם מדובר בהבלחה חד-פעמית, אבל הבציר הזה היה מהמוצלחים בטעימה, אולי אפילו המוצלח ביותר. פתאום האף הרבה יותר פרחוני, הפרי רענן, האלכוהול ירד ל-13%, ואי-אפשר לטעות כי מדובר בפינו נואר. אלגנטי, מורכב, מאוד מהנה לשתייה עכשיו, ומאוד מסקרן יהיה לעקוב אחר ההתיישנות שלו. מסקנות ותקוות היינות שטעמנו הוכיחו יכולת התיישנות שהרשימה כהוגן את כולנו, ובהחלט יש מקום גם לביטוי של זן נישתי כפינו נואר על המדפים בארץ, ואפילו כשזה לא מרגיש 'פינואי', זה עדיין יין מענג. מה שכן, פינו נואר הוא אחד הזנים הכי רגישים לאזור ותנאי הגידול, ואנחנו יודעים שכל כרם (שלא לומר, כל שורה בכרם) מביא לתוצאה שונה. בוזנח תהה בקול רם: "מדוע דווקא פינו נואר נעדר מפורטפוליו הסינגל ויניארדס של היקב? גם אם שמים בצד שיקולים שאי-אפשר באמת לשים בצד (כמויות ייצור, ביקוש וכו' - בכל זאת פינו נואר הוא וואחד נישה), כך שבהחלט יהיה מסקרן לפגוש יינות פינו מכרם יחיד". ובאשר לעתיד, כל מה שנותר לקוות הוא שהקו שפגשנו בבציר2011 ימשיך אתנו ויספק לנו עוד יינות פינו נואר ישראליים ומענגים, ושיקפצו לנו כל הבורגוניסטים הפנאטים...