סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'קפה סמדר' בירושלים…

כילד בירושלים, שיא השיאים עבורי היה לשבת בקולנוע "סמדר". משהו באווירת החצר הפנימית וריח הפופקורן השתלב מדהים עם השוקו והקפה שבתור בני נוער שתינו באדיקות. גיל 16 הגיע ובלי הקפדה גדולה מצד הברמנים היינו מצליחים לקבל את הדרינקים שלנו מתובלים ברום או באייריש קרים. אלו מאתנו שהיו יותר מעורים בחברה אפילו קיבלו את ההזדמנות לשתות בירה. נדירים הם המקומות שבאפשרותנו לטעון כי ליווינו את התפתחותם לאורך השנים.

עצם העובדה שהמקום מגיש בירה שאינה מוגזת מעיד על כך שאין כאן "מבוגר אחראי" שמתפקידו לבדוק את הבירות הנמזגות ולהקפיד על איכות המוצר המוגש ללקוח...

עצם העובדה שהמקום מגיש בירה שאינה מוגזת מעיד על כך שאין כאן "מבוגר אחראי" שמתפקידו לבדוק את הבירות... רוב בני גילי לא זוכרים את "קפה סמדר" כשהוא היה רק בית-קולנוע. למיטב זיכרוני לא היה שם אפילו פופקורן, אבל היתה שם עמדת קפה עם שוקולית ללא הגבלה. שם גם הקרינו את הסרט הכי טוב שאי-פעם נוצר – "האלמנט החמישי". ראיתי אותו בערך אלף פעמים ואני מגזים רק קצת. העולם הלך והתפתח והקפיטריה הפכה למסעדה של ממש ובר שכמעט וכיבד את עצמו בסינגל מאלט. המקום אמנם עדיין קיים אבל האווירה ההיא מזמן מתה. עכשיו זה כבר בית-חרושת לא מוסבר עם תפריט אוכל שלא באמת מעניין וברז בירה שהוא בפני עצמו ברכה לאלו המוכנים לראות שם סרט. במקום יש גולדסטאר אנפילטרד, הייניקן ושפירא פייל אייל. "אקח הייניקן, ובשבילה מקיאטו קצר", הזמנתי בשמחה. חם ואין מזגן בצד הזה של הקפה. "אין יותר הייניקן... האמת שעכשיו יש לנו ליפמן", הסביר הברמן תוך כדי הוצאת בקבוקים מהמקרר. "התכוונתי לחבית, חבר. מה יש בגזרה?", הסברתי. "גולדסטאר ושפירא", הוא הצהיר בחיוך והציע לי לטעום שפירא לפני הכל. לקחתי שלוק ונזכרתי. אני רוצה משהו פשוט. קל. רגיל. משהו שיוריד את החום וייתן לי להמשיך הלאה. "גולד, שליש בבקשה". הבירה נמזגה בכוס ממותגת. נקייה. הברז נקי. התחתית תואמת. הכוס קרה. הקצף נראה מצוין ואחיד. אני כבר שמח ועדיין לא שתיתי. אני מתרגש כאילו זה הדייט הראשון שלי עם בירה. הכוס מתקרבת לפה. הריח עולה בנחיריי, מגע של זכוכית עם שפתיי. שלוק מחליק במורד הגרון ואני כבר מדמיין את השלם המפורסם. "אה... גבר... סליחה, אין בזה גז. הבירה פלאט לגמרי", אמרתי לברמן בטון מתנצל למרות הכעס שגאה בי. קורה שצריך להחזיר בירה מסיבה כזאת או אחרת. לרוב בירה יכולה להיות נטולת גז - אם היא נמזגה לכוס חמה או במזיגה איטית, אבל במקרה הזה הבירה היא שטוחה מסיבה אחרת. לא בגלל שהבירה התקלקלה או שהכוס היתה חמה - את הבעיה אני יכול לאתר בקלות מאחר שלבירה היה טעם טוב והכוס היתה קרה. מה שקרה הוא שנגמר הגז ומזיגת הבירה המשיכה. במקרה כזה הבירה משתמשת בגיזוז הקיים שלה בשביל להידחף בצנרת המזיגה ונשארת "פלאט". התופעה החמירה מאחר והחליפו גז אבל לא החליפו חבית שכבר הפכה לתקולה - מה שנתן להם קצב מזיגה אחיד וראש קצף שנמזג יפה אבל בירה שטוחה לגמרי. כשהערתי לעובדי המקום על הבעיה הם העבירו כוס עם בירה בין חברי ההנהלה שבצורה לא כל-כך דיסקרטית והודיעו לברמן שלדעתם הבירה בסדר אבל שיחליף לי אם אני מבקש. הפעם לקחתי שפירא. היה בה יותר גז אבל קצת התבאסתי כבר. די מרגיז להתאכזב פעם אחר פעם באותו מקום. וגם לא רציתי שפירא. ודווקא כן רציתי בירה. השירות עצמו של הברמן היה בסדר. בעיקר בגלל שהוא בא והלך רק בהזמנת הלקוח. אז מה היה לנו כאן?

מזיגה: הבירה נמזגה נכון ובכוס קרה, אבל מזיגה של בירה ללא גז וללא בדיקה היא בעיה חמורה מאוד.

הגשה: הבירה הגיעה בכוס ממותגת ועל-גבי תחתית תואמת - גם שהוחלפה הבירה, הוחלפה הכוס לאחת תואמת - ומבחינת ההגשה היא בהחלט היתה כהלכה.

איכות: עצם העובדה שהמקום מגיש בירה שאינה מוגזת מעיד על כך שאין כאן "מבוגר אחראי" שמתפקידו לבדוק את הבירות הנמזגות ולהקפיד על איכות המוצר המוגש ללקוח.

טעימות: אין במקום טעימות שמוגשות עם הבירה למרות ריח הפופקורן המחרפן שגורם לך לרצות לנשנש ולנשנש. המקום אמנם מציע תפריט מסעדה שמזכיר את תפריטי רוב בתי-הקפה, אבל לנו אפילו לא הציעו תפריט.

חוויה: מאיכות הבירה ועד טיב השירות המקום פשוט לגמרי לא היה טוב. העובדה שמדובר במקום נוסטלגי עבורי מעלה אצלי את השאלה האם אני מתאכזב בגלל תהילת העבר שהיתה ואיננה, או בגלל שבאמת החוויה שחוויתי היתה רעה. לצערי התשובה היא האופציה השנייה.

ציון סופי: כשהיינו נערים וחלקנו עבד במקום, ידענו שלא ממש כיף לעבוד שם, אבל תמיד כיף לשבת שם. מקום בהספק גבוה עם שירות שלא היה מושלם, אבל כיפר על הכל ברמת החוויה ונתן איכות והרגשה. לא הייתי רוצה לפסול את המקום רק על בסיס ההשוואה לעבר, אבל לצערי הגשה של משקה תקול היא מבחינתי קו אדום. קפה סמדר. לויד ג'ורג' 4, ירושלים