חברי מועצת סנהדרינק על הדרינק שגרם להם לאהוב או לשנוא יותר מתמיד. פרויקט מיוחד לט"ו באב…

דוד הירשפלד נזכר במשיכה לספרדייה הלוהטת ההיא בבר, ואיך רק בסוף הלילה אחרי שהלכו לישון, הבין שזה לא גברת. זאת אומרת, שבטח זה אדון...

תמיד ידעתי שאני רוצה מישהי עם דם חם. אחת שלא נכנסת לדיכאון מהר. אחת כזאת שבתוכה היא שמחה ואנרגטית, אבל לא היפר וחייכנית מדי. מישהי בגוון עור חום. גובה משתנה. עדיף נמוך. גבות לא דקות מדי וחיוך עם שיניים מקסימות. הקיצור, משהו שונה ממני. לא אשכנזי. לא לבן בוהק. לא עייף במראה ועצוב בתחושה עממית. משהו שבא מנגד. מרוקאית, עיראקית, תימניה אינדיאנית. כל דבר שהוא לא הלבן הגדול. איכשהו צרוב לי במוח שאשכנזי זה עצוב.

כמו הנשים שלי, כך גם הרגלי השתייה שלי. פעם בכמה זמן יש איזה לילה אגדי, אבל לרוב זה פשוט... (צילומים: יח"צ) עם השנים והניסיונות הבנתי שכמה שאני חולם על שחומת עור עם דם חם, ככה אני נמשך לאשכנזייה עם נטייה להתכרבל. כמו נשותיי ככה נראים גם הרגלי השתייה שלי. קבועים. לא עצובים לא שמחים. אנושיים. לא מוגזמים. אין Ups אין Downs. פעם ב... יש לילה אגדי, אבל לרוב זה פשוט וזה טוב.

ואז הגיעה המאהבת. איפשהו בין האשכנזיות הגיעה אהבה טרייה. התאהבותי הראשונה נסוגה, ומולי הזדקפה לה לפתע אלה - מבפנים ספרדייה טהורה ומבחוץ לבנה צחורה. היא באה עם בקבוק. פלאסק קטן (300 מ"ל, כן. לא ספאנקינג...) של משקה אלוהי. רכה בפה, יורדת חלק, עם טעם מלא של אדמה מלווה במתיקות מעושנת. קצת מעקצצת, מעט קוצנית. טיפונת שטותית אבל רצינית. אבל עד שהספקתי להבין שאני בעצם מאוהב, היא כבר הספיקה להיעלם. את הספרדייה הלוהטת ההיא יותר לא פגשתי. למרות שחיפשתי אחריה בכל מקום. חסר מנוחה רדפתי אחריה מירושלים לתל-אביב, לאמסטרדם, לברלין ושוב לירושלים. כשנשבר לי הלב בגלל הספרדייה הרגשתי כמו חולה בלי תרופה. שהלב שלי לעולם לא יהיה שוב שלם. רק אחרי שהבנתי שהיא נעלמה לתמיד, העזתי להתאהב שוב. ואז, היא באה. חמודה, לבנה ובלונדינית, חייכנית. היא לא מאנשי הלילה. לנו התום הזה הוא נדיר. הבילוי שלהם, אנשי היום, הוא בילוי אחר, הוא בילוי שמח וחסר מעצורים. הוא ממלא פונקציה אחרת לגמרי. "בוא נשתה טקילה. זאת מהמדף הגבוה. משהו שאני לא שותה תמיד, היא אמרה וחייכה. "תביא את ההוא", היא הורתה באצבע ארוכה לגבריאל הברמן. "השמנמוך העגול החום", היא הסבירה וכיוונה את ידו לבקבוק. "שתי כוסות נמוכות ועבות. כמו של וויסקי. בלי קרח", היא ביקשה. "מנה יפה, כן", היא חייכה. היא צעירה ממני בכמה שנים. חיוך מבויש שלי מול חיוך משוגע שלה. עין מול עין וכוס נושקת כוס. "את הכל בשלוק", היא הכריזה והצמידה את הכוס לשפתיה הוורודות. אוי, כמה שקינאתי בכוס. היא עולה ויורדת והפה שלי מתמלא בנוזל המשכר שלה. רך, עדין, עוטף ומלטף. הרגשה של אדמה, של טבע פראי. פתאום אני נזכר באהבה ההיא. איפשהו שם היתה גם נשיקה. ואז הכתה בי ההכרה: זה לא גברת, זה אדון...