אמרתם "אלכסנדר", אמרתם אורי שגיא - הברומאסטר של המבשלה שיכולה להיות ספר-הלימוד של מבשלות הבוטיק בישראל...

הגדרות הן עניין נוח, קל מאוד לסדר את החיים כשאפשר לקרוא לדברים בשמם, ובהקשר של עולם הבירה – לתת במבשלות השונות סימנים. לכן קצת קשה למקם את "אלכסנדר" על מפת הבירה הישראלית: מצד אחד, מדובר במשלה שיכולה להיחשב כמבשלת "בוטיק". מצד שני, בנוף מבשלות-הבוטיק בישראל, היא יצרן-על: מבשלה שגדלה משנה לשנה בכמות הבירה שלה ומצליחה לדייק עוד ועוד את התוצרים שלה כפי שאף מבשלת בוטיק אחרת בישראל לא מסוגלת לעשות.

אורי שגיא נמנה על היוצרים שרואים ברכה בעמלם, אבל מיד חושבים איך אפשר לדייק עוד את המוצר... (צילומים: קלואי גאלארד, רונן מנגן)אורי שגיא נמנה על היוצרים שרואים ברכה בעמלם, אבל מיד חושבים איך אפשר לדייק עוד את המוצר... (צילומים: קלואי גאלארד, רונן מנגן)
אורי שגיא רואה ברכה בעמלו, אבל מיד חושב איך אפשר לדייק עוד את המוצר... (צילומים: קלואי גאלארד, רונן מנגן) ה"ה בוזנח, חוטינר ועבדכם, אוהבים מאוד לאגר, מתמוגגים מהפריכות הפילזנרית ומוכנים למכור איבר פנימי חשוב תמורת פיינט טוב של גינס, מה שאומר שלעיתים קרובות מדי נראות לנו בירות-הבוטיק כמעין נציגות ישראליות בענף ספורט שאנחנו לא מכירים: אנחנו מפרגנים ומאחלים הצלחה, אבל לא ממש מבינים. מצד שני, בכל טעימה שערכנו מהתוצרת המקומית, הצליחה אלכסנדר לעורר התפעלות ולסחוט מחמאות גם ממי שלא מוכנים שיזיזו את כוס הבירה שלהם. אז כדי להבין טוב יותר את התופעה, ארזנו את עצמנו ויצאנו למרכז הקולינרי המתהווה לנגד עינינו באזור-התעשייה עמק-חפר, כשגם אם נתמקד באלכוהול ונזנח לרגע תענוגות של גבינות ובשרים מהאיזור, הרי שהוא מאכלס גם את "אלכסנדר" וגם את יקב "רקנאטי", עוד שתי סיבות טובות לצאת מתל-אביב.
מבשלת אלכסנדר - אווירה - צילום סנהדרינקמבשלת אלכסנדר - אווירה - צילום סנהדרינק
אמרתם "אלכסנדר", אמרתם אורי שגיא, הברומאסטר של המבשלה שמבלי להתבלבל הנחית על טיפוסים כימיקליים שכמונו את הבירה האורגנית שלו. מדובר למעשה בשכלול ה"בלונד" הרגילה של אלכסנדר: פירותית, מאוזנת, לא מסוננת ומפוסטרת – ושכל מרכיביה עומדים בתקן האירופי לחומרים אורגניים. עלי להודות שלעיתים קרובות מדי נדמה לי הטרנד האורגני כסוג של תופעת-לוואי של מחלת השפע, אבל רבאק – הבירה הזאת טובה! טובה כל-כך עד שלא הסתפקנו בבקבוקים שנפתחו למעננו, אלא המשכנו ללגום עוד ועוד מהמקרר. עוד נתון לזכותו של שגיא, מלבד ידענותו הרבה וידו המדויקת להפליא, היא העובדה שהאיש לא "אוכל-ראשים" – מעדיף לתת לטעם לדבר ולא להכביר מילים על מרכיבים שונים, שיטות בישול ועוד. אנחנו עורכים אתו סיור קצר בין המכלים, שומעים על התוכניות להגדיל את כושר הייצור ולהרחיב את המבשלה ובדילוג קל מעל כמה צינורות (אין ספק שהחלל הנוכחי מנוצל עד תום) חזרנו אל שולחן הטעימות. המשכנו עם ה"גרין", IPA מצוינת. רגע, אני חייב לחזור כמה פסקאות לאחור ולהזכיר שאין זה הסגנון החביב עלי. מצד שני – קשה מאוד להתעלם מה"בום" של ה-IPA ברחבי העולם ובשוק האמריקני בפרט. לז'אנר הזה יש לעיתים נטייה להפוך למרק-כשות עם בירות כבדות ומרות שעדיף לאכול בכף מקערת מרק במקום לשתות בהנאה – לא במקרה של ה"אלכסנדר גרין" שתוקפת תחילה את האף בארומה שמזכירה אשכולית אדומה ומושכת אחריה שלל של טעמים טרופיים נעימים מאוד.
מבשלת אלכסנדר - אווירה ב - צילום סנהדרינקמבשלת אלכסנדר - אווירה ב - צילום סנהדרינק
משם המשכנו ל"אמברה" שמוכיחה את הרב-גוניות של שגיא ואת היכולת שלו לטפל באותה מידה של כישרון כמעט בכל סוג של בירה. האמברה, בירה בסגנון צרפתי-כפרי, היא משהו שמתבקש ללוות אתו מזון כפרי. את התפקיד הזה מילאו גבינות (של "יעקובס" כמדומני) ולחם טעים, אלא שהדמיון לקח אותי רחוק עוד יותר: ראיתי לנגד עיני את הבירה הזאת נלגמת באיזו חגיגה כפרית עם נקניקים עזי-טעם, לחם כפרי צרפתי גס עם קרום חרוך שישתלב נפלא בטעמיו הקלויים של הלתת, והרבה חמאה כדי לספוג את האלכוהול... רפויים ומחויכים במיוחד הגענו אל ה"בלאק", כלומר בירת הסטאוט של המבשלה. גם כאן עלי להקדים גילוי נאות ולומר שכולנו, כאיש אחד, מתקשים ללגום סטאוט שאינו "גינס", במיוחד שלצד מעט מדי ניסיונות מוצלחים בתחום בקרב מבשלות הבוטיק בישראל, טעמנו כבר לא מעט בירות שנקראו סטאוט, אבל הרגישו כאילו מישהו ערבב קפה עם שוקו, הוסיף קצת אלכוהול ועשן וחלם שהוא ארתור גינס. הבירה של אלכסנדר לא סבלה, לשמחתי, ממחלות הילדות האלה: מדובר בסטאוט חלקה, מאוזנת שלא מנסה להתחנף לחך הישראלי שיעדיף תמיד מתוק, אך למרות זאת מצליחה להיות "לגימה" להפליא.
בירה אלכסנדר - בקבוק - צילום יחצבירה אלכסנדר - בקבוק - צילום יחצ
אלכסנדר יכולה להיות ספר-הלימוד של מבשלות הבוטיק בישראל: ראשית, עוד לפני הקטע המקצועי, היא נשענת על מספר רב של שותפים, חלקם בעלי ממון שיכולים לאפשר לעסק כזה לצמוח ולשרוד את כל מחלות-הילדות הכלכליות שמעמיד השוק הקשה עד בלתי-אפשרי הזה בפני המבשלות הקטנות. יש לה חלון ראווה נאה למדי בדמות עסקי המסעדנות של האחים ירזין, מה שסייע לה לחדור לתודעת הקהל מתוקף היותה מופצת במסעדות פופולריות. ויותר מהכל: יש לה את הרצינות והצניעות של אורי שגיא. בעיני יש, כמעט בכל תחום, שני סוגים עיקריים של יוצרים (ובישול בירה הוא ללא ספק עניין יצירתי): כאלה שרואים ברכה בעמלם – מקבלים מחמאות על התוצרת – ואז עפים על עצמם יותר מהנדיב שבמשבחים. הסוג השני הוא כאלה שרואים אמנם ברכה בעמלם וזוכים למחמאות, אבל מיד חושבים איך אפשר לשפר ולדייק עוד את המוצר המהולל, כאילו היו המחמירים שמבקריהם. שגיא שייך למחנה השני – וזאת כנראה הסיבה שמבשלת אלכסנדר לא נמצאת רק בתהליך צמיחה כמותי שהופך אותה אט, אט, למן מדרגת ביניים – בין מבשלות הבוטיק הקטנות, לבין המבשלות המסחריות הגדולות, אלא גם, ואולי אף בעיקר, בתהליך צמיחה איכותי, כזה שהופך כל מפגש עם הבירות שלה למהנה אף יותר מקודמו.