חברי מועצת סנהדרינק בהומאז' לתעשיית היין הישראלי לקראת פאנל מקצועי בנושא: "מקומו של היין הישראלי בתפריט" ב"אשכול הזהב 2015" - הכנס השנתי של ענף היין. והפעם: אבירם כץ מאמין שבגדול יהיה פה רע מאוד, אבל לצד זה יהיה פה טוב. אוקיי, לפחות בפרטים הקטנים...

2050. תגידו לי, עוד תהיה פה מדינה בכלל, ב-2050, שאנחנו ממהרים לדבר על מה יהיה עם 'תעשיית היין הישראלית'? מה אגיד לכם, התחזית האישית שלי קודרת. יהיה פה רע. אבל יהיה גם טוב. וזו לא סתירה. אני חושב. רגע, אסביר. אני חושב שזה ערן פיק, שתמיד היה מתקן אותי כשהייתי אומר 'תעשיית' היין. "אל תגיד 'תעשייה'", הוא היה מתפרץ, ״תגיד 'ענף'".... וואלה, צודק. איפה אנחנו ואיפה תעשייה. כל הענף כולו עושה מחזור של חברת היי-טק ממוצעת מאור יהודה. עשרה ייננים, אולי חמישים יקבים שעושים דברים באמת טובים, שלושה-ארבעה סומליירים, חמש חנויות יין, אפס כתבי יין במשרה מלאה (זה בסדר, גם ככה אין ממש מי שיקרא...), ונתון אחד מתסכל שלא זז במילימטר קדימה: צריכה של בערך חמישה ליטר לנפש בשנה. לך תקרא לזה 'תעשייה'.

לפתוח בקבוק סתם כך ביום של חול, עם חביתה וגבינה לבנה מול הטלוויזיה? מה זה פה, אירופה?! (צילום: יח"צ) ה'תעשייה', ידידיי, בצרות. הישראלים אמנם למדו לדבר נהדר על יין, מוכנים אולי להוציא יותר כסף על בקבוק, יודעים להשוויץ בכל ציון נחשב או פרס יוקרתי מחו"ל, אבל לשתות יין? יוק. כשיש חג, או ארוחת שישי אז בוודאי. אז גם אין בעיה לפרק מאתיים שקלים על בקבוק, אולי גם איזו תמונה קטנה לפייסוש, ושלל פלפולי לשון. אבל לפתוח בקבוק סתם כך ביום של חול, עם חביתה וגבינה לבנה מול הטלוויזיה? השתגעתם? מה זה פה, אירופה!? המחסנים של היקבים מפוצצים ביין. הסחורה תקועה. אני רואה מה קורה במסעדות, לא זכור לי מתי יקבים נלחמו כל-כך על מקום בתפריט. בתור צרכן זה לכאורה מטיב עמנו, כי התוצאה, בסופו של דבר, היא הוזלת מחירים, אבל אם רק לשנייה מרימים את הראש, משהו רע קורה כאן לתעשייה. "אז איך זה שלא שומעים על יקבים שנסגרים"? היא שאלה שאני נתקל בה כמעט על בסיס שבועי, והתשובה היא - כי זה לוקח זמן. יקב לא פשוט סוגרים יום בהיר אחד, אלא מורידים בהיקפי הייצור. וכך קורה שאנחנו עדיין רואים את היקבים מסתובבים בינינו, אבל לא תמיד יודעים שאותו היקב מייצר כיום כמחצית מהכמות של לפני כמה שנים. ולמה אני מבלבל את המוח על המצב הנוכחי, אם בכלל נתבקשתי לתת תחזית ל-2050? כי ב-2050 לא יישארו כאן הרבה יקבים קטנים ומשמעותיים, אני חושש. כל מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו יקבל משנה תוקף אם כולם לא ישלבו כוחות ויבינו שישנה מטרה משותפת - להגדיל את צריכת היין בארץ (ורצוי לעשות זאת בעזרת יינות קלילים יותר ובעיקר זולים יותר ומאיימים פחות). אז ב-2050 אנחנו נראה הרבה פחות יקבים שיצליחו להישאר אתנו, או גרוע מכך - נישאר עם הרבה יינות ישראליים מפוצצים שמקבלים ציונים גבוהים והכרה, אבל בלי מספיק יינות לשתות מבלי לתת עליהם את הדעת ומבלי למשכן משכורת יומית על בקבוק. מצד שני, וזה הצד החיובי, אני מאמין שמי שכן יצליח לשרוד - יהיה שווה את זה. התופעה הכי מעניינת של השנים האחרונות היא החיפוש אחר הדבר החמקמק הזה שנקרא 'זהות מקומית'. אם עד לפני רגע המחמאה הכי גדולה שיכולת לתת ליין ישראלי הייתה "וואו, הייתי מוכן להישבע שזה צרפתי", אז היום יש דור של ייננים חרוצים, סקרנים ומוכשרים לאללה שרוצים לייצר יינות שיעמדו בגאווה מול יינות תבל, אבל בלי להתבלבל: לייצר יין ישראלי. אני מאמין שב-2050 נמשיך לראות את הפריחה של הזנים הים-תיכוניים, ייננות מאופקת יחסית (די עם כל העץ הזה כבר, די), ולצד זה הכרה בינלאומית שתלך ותעמיק. בייצוא אני מאמין שעדיין נהיה רלוונטיים רק בשוק הכשר, כי אני לא רואה איך מבחינת מחירים היינות המקומיים יכולים לתת פייט לשאר העולם, ושלא נדבר על פוליטיקה וחרמות שבוודאי לא עוזרים לייצא את היין שלנו לעולם. עם קצת מזל, אולי ב-2150 גם באמת נדע כבר מה זה 'יין ישראלי' עם אופי מובהק וברור. אם מתעקשים, יש סיבות טובות לאופטימיות. הבנתם, חברים? יהיה פה רע מאוד, ויהיה פה טוב. זה מבלבל קצת, גם אותי, אבל נראה לי שככה זה אצלנו, בכל תחום, לא? הכיוון הכללי צועד לאבדון, אבל אם בוחרים להסתכל על פרטים בודדים, ובוחנים הישגיים אישיים, אז וואלה, יש סיבות להתמלא גאווה ולצפות ל-2050 בשקיקה. כמו כל מה שקורה במדינה הזו, אני חושב. נקווה לטוב. ועד אז בחייאת, שתו משהו לחיי הענף שלנו.