חיליק גורפינקל החליט שלפחות פעם אחת בחיים הוא צריך לצאת גבר, אז הוא הלך לקפוץ באנג'י. מגובה 76 מטר!

פעם בכמה שנים אני מנסה להיות גבר. הפעם הראשונה שאני זוכר בבירור היתה אי-שם בבית-הספר היסודי. אחרי ויכוח כלשהו במשחק כדורגל בחנייה של הבניין של אפי לוי וליאת טגנסקי, נתתי בוקס בפה ליאיר פרדו. זה כנראה היה בוקס ראוי למדי כי ירד לו דם. הדבר הבא שאני זוכר הוא את פרדו הנ"ל - שהיה קטן ממני לדעתי בשנה-שנתיים, אבל מי סופר כשרוצים להיות גבר - רץ אחריי במורד הסמטה התלולה של אגריפס (בתל אביב, לא בירושלים. בירושלים אגריפס הוא רחוב ראשי מאד, בואך שוק מחנה יהודה), עם עוד כמה חברים ובידם עמוד טלפון.

בימים כתיקונם, אפילו צפייה קצרה במתאמני הג'ימי גורמת לי להתקף חולשה והרגשת חוסר גבריות קיצונית... יכול להיות שזה היה ענף של אזדרכת אבל זה מה שנחרט בזיכרוני. זה וגם הרגע הבא שבו הם מנסים למוטט את חומות יריחו, שהתגלמו בדלת בית הורי בעידן שקדם לדלתות כניסה ראשיות עם אינטרקום, עם אותו עמוד טלפון/ענף אזדרכת. אני מנסה לחשוב מה עוד זכור לי שכרוך בסכנה פיזית של ממש. אם לא מחשיבים ניסיונות לקבל נשיקה מכל מיני בנות, ניסיונות שנמשכו כמעט עד סוף התיכון ללא הצלחה יתרה, או את הפעם ההיא שבא התחבאתי בשירותי בול קליעה בטירונות הנ"מ (אל תתלהבו, לא סיימתי את הטירונות הזו), נדמה לי שאין לי ממש הרבה זיכרונות כאלה. אולי הפעם ההיא שניסיתי לרכב על הווספה של אחי בגינה שמאחורי ברבוניה וגמרתי בתוך עמוד טלפון. שוב עמוד טלפון. יוצא אם כן, שרוב זיכרונותיי הגבריים קשורים איכשהו באלכוהול וסביאה מוגזמת שלו. כנראה שאני קורא יותר מדי המינגווי ובוקובסקי. כמו למשל הפעם ההיא שבה הקאתי בתוך שק השינה שלי על החוף באילת (סכנת טביעה ברורה), או הפעם ההיא שבה עמדתי בשירותים של אלימלך (שאז עוד היו שירותי בול קליעה, שוב בול קליעה, כמו שיש אצל מתי עד היום) ואמרתי לעצמי שאם למות, אז ככה, עם הפרמשתק ביד כשאני עומד על משמרתי, הלא היא משמרת השתיינים. למה למות, אתם שואלים, אם כן - לא בגלל עודף בירה. הימים היו ימי מלחמת המפרץ הראשונה. בשלב ההוא התארכה ההתראה מהטיל לחמש דקות תמימות. כששאלתי את אבי ברמן, בנו של אלימלך, אם יש לו חדר אטום, אמר שכן, הוא יכול לסגור את הדלת וזה יהיה אטום. אם זה לא מספיק, הוא יכול גם להוריד את תריס הברזל. הבנתי את הרמז והחלטתי שאם למות, לפחות אעשה זאת בשלפוחית מרוקנת וארגיש טוב יותר ברגעיי האחרונים. וככה מצאתי את עצמי מרגיש הכי טרומפלדור בבצעי את אחת הפעולות היותר יום-יומיות שיש. כל העלאת הזיכרונות המוזרה הזו שלי (כרגיל) נועדה בסך-הכל להוות הקדמה לסיפור ה'גבורה' האחרון שלי. לפני כמה ימים נחת בתיבת הדואר האלקטרוני שלי מייל מאחת היח"צניות היותר חביבות עלי (כן, יש כאלה). טל כץ ליפשיץ הזמינה אותי ללכת על קירות. בסדר, אני מסביר. הקמפיין החדש של ויילד טרקי, הברבן האמריקני המהולל, פונה כנראה לחובבי האקסטרים, או משהו כזה - מודה שלא קראתי עד הסוף את הקומוניקט שקיבלתי. לא שהיה ממש זמן. ההזמנה, שהגיעה בצהרי אותו יום, התייחסה לתשע וחצי בערב. של אותו יום. אני מציין זאת כי לדעתי זו היתה הסיבה שבגללה הלכתי. אם הייתי חושב על זה כמה ימים נוספים, ואני חושב כמה ימים על כל דבר שאני עושה, כולל ההליכה היומית לשירותים, בחיים לא הייתי מגיע. לא משנה. אחרי שהבנתי מה שהבנתי, עדיין לא נחה דעתי. צלצלתי אליה בכדי לברר אם הבנתי נכון. הבנת נכון, התפקעה ליפשיץ מצחוק. והפצירה בי להגיע. שזה כידוע תפקידה. לא יודע איך זה קרה, אבל ברבע לתשע מצאתי את עצמי על קו חמש, בדרכי למועדון הכושר ג'ימי על גג הדיזנגוף סנטר (בקומת החניון לא על גג קלח התירס, הלא הוא מגדל המגורים המפורסם. לא צריך להגזים). בימים כתיקונם, אפילו צפייה קצרה במתאמני הג'ימי גורמת לי להתקף חולשה והרגשת חוסר גבריות קיצונית עוד יותר מהמצב הרגיל שגם הוא כפי שהבנתם די קיצוני. כשהגעתי לקומת הגג העפתי מבט קצר מעבר למעקה. זה הספיק לי. ירדתי חזרה למפלס הרחוב, עליתי שוב על קו חמש ובדרך התקשרתי הביתה להרגיע את ילדי שהפצירו בי לא ללכת לפני שיצאתי מהבית. מי אמר שאני לא מגדל נכון את ילדי. כשהגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק וראיתי תמונה של קולגה בלונדינית ונאה שלי, משתלשלת מהג'ימי, כשפניה מופנים אל עבר המדרכה. מסתבר שלא היה מדובר בסתם סנפלינג סטייל מנקי חלונות, אלא כזה שבו אתה רואה את קיצך בדמות המדרכה המלוכלכת של דיזנגוף, מתקרב אליך לאטו. מה חשבתי, אלוהים...