נכון שסיבובי הברים בעיר הבירה פתוחים גם לאורחים מבחוץ, אבל איך לומר, זה מרגיש לגמרי אחרת. בעצם, קצת כמו שאנשי השפלה רואים את הירושלמים. דוד הירשפלד ממשיך לעשות את ירושלים

כמי שכותב על תרבות חיי הלילה, ברים ועל ענייני קוקטיילים מהוורלד קלאס ועד ארק עם אשכולית, אני זורם בנבכי הקוקטיילים של ישראל ושמח בכל פתיחה של מקום. טוב, אולי רק על אריאל לייזגולד עוד לא כתבתי. אבל עליו כבר כתבו כולם. עוד התפתחות מעניינת בסגנון ירושלמי היא ה"גטסבי", הרי גם ירושלים צריכה לשקף כל טרנד. וכשטרנד מצליח להוכיח שהוא חלק מתרבות מתפתחת ולא גחמה רגעית - מגיעה השקעה הגדולה.

תרבות מופנמת שבאה רק לבלות ולא להיראות (צילומים: קובי שרביט, יח"צ) על גטסבי הספקתי לשמוע לא מעט. בעיקר בגלל שהמלווה של הפרויקט הזה הוא אחד ממקצועני הערבוב האהובים עלי - יובל סופר. הגטסבי יושב במקום המושלם עבורו - חורבות מיתולוגיות של בר אגדי שנסגר מזמן ושירת בדיוק דור אחד של בליינים והוא למזלי דורי - ״הסינדרום״. הוא היה בר הופעות קטן עם קנקני בירה אופייניים וחתול שמן ששמר על הדלת ותקשר רק עם בעל הבית החייכן והמלבב - כ״ץ היה שמו. הסינדרום היה אחד המקומות שברור שתעצור בהם בדרכך מהעיר הביתה או במקרה שלי כאחד שגדל בעיר - פשוט להיות בהם. נחזור לכאן ועכשיו והדבר שקורה בהווה הוא קוקטיילים. יותר מזה - הוא מציאות נפרדת. המקומות הם כבר לא רק ברים ובטח לא סתם מסעדות. לא רק מסעדות. שומעים יותר ויותר על דלתות נסתרות ועל מקומות שדורשים קוד כניסה, לחישה או לחיצת יד סודית. הטרנד הוא של סודיות כאלמנט אופנתי ואפילו כתוסף למשקה והוא כובש את העולם מארצות-הברית דרך אירופה ועד לישראל הקטנה. בשביל להגיע לדלת הבר הראשונה במספר צריך לעבור ברווח שנשאר בין סגירת החורף של סניף ארומה המקורי ברחוב הלל לבין קיר הבניין המטפס עם הרחוב. שם יש דלת לא מזמינה של עוד בניין משרדים לא מזמין שנפתחת למה שנראה כספריה פרטית עתיקה. נקישה מיוחדת של מארחי יובל על אחד הקירות - והספרייה נפתחת כדי לגלות לנו בר מרהיב שנראה כאילו נשדד הישר משנות החמישים של שיקאגו. זה מוזר לאדם שחווה את ירושלים מהברים השכונתיים ועד למסעדות היוקרה לראות דבר שכזה.

"אתה לא בירושלים", צעק לי קול בתוך הראש. "אתה לא בבית. כאן לא קנזס". סביבי אנשים מוכרים למחצה שברחובות השוק הייתי מזהה בקלות כחברי לכתה וכאן - הכל שונה ומוזר ובעיקר - לא הגיוני לעיר שלי. הברמן מדקלם סוגי וויסקי, קוקטיילים ושיטות הכנה - דבר שלא דמיינתי שיקרה. לידו חברו מנער שני קוקטיילים בתנועות חתול שמרמזות על סגנון המורה שלו ממש כמו סגנון סייפים בסרטי מוסקטרים. ומשהו כאן לא נכון. איך הצליחו שני ירושלמים לפתוח מקום בלב העיר בלי לתת לו ולו נגיעה אחת של הזהות החווייתית של העיר הזאת. ופתאום זה קרה. בין כל הדיוקים האסתטיים של המקום הזה התחילו לקרוץ בו סימפטומים של ירושלמי. המקום בו חבר מביא חבר, מביא חבר שמביא את כל השכונה. קירות המקום מכוסים שיש שחור מואר שמציג את ורידיו הלבנים כציורים אבסטרקטיים מהממים וסובבים את כל המרחב עד לווילון הלבן שתלוי כדי להסתיר את דלת הזכוכית הדקה החוצצת את פינת העישון. תאורת המקום כוונה בהקפדה לא להיות חשוכה מדי כדי לא לייצר עייפות אבל כן לתת תחושת אופל וסליז עד שאורות המטבח קוטעים את ה-feel. תאורת מקררי הבר שהורסת עיצוב של אחד מקירות התצוגה היפים ביותר שראיתי בבר כלשהו - זאת הפשטות שנותנת לתצוגה את ההוד כאן. השירותים מרווחים, ובכלל - הניתוק הנחוץ שיש בהליכה הקצרה אליהם מהבר והקדושה שיש באינטימיות נכונים מאד - עד שנתקלים בשלט שצויר ביד המורה על קלקול באחד התאים. אני לא קטנוני ואני לא חושב שזה רע - אני חושב שזוהי מהות המנטליות בירושלים. אני גם אוהב את זה. לראות מקום שברור שהושקע בו כסף רב ויותר מזה – מחשבה, ועדיין מרשה לעצמו לקצר תהליך - זה הבית שלי. פתאום הכל מרגיש נכון. ואז החלו הטעמים לעלות: אמריקן טרילוג׳י - טוויסט מודרני לאולד פאשן עם וויסקי שיפון, קלבדוס ומרירי תפוז שלוק אחד ואתה מכור לפירותיות המדהימה והאיזון המר ממש כאילו תפוז החליט להיוולד אלכוהולי ולהתעסק עם ויסקי. Rising Star - טקילה עם סלק, אגבה וליים, קציפת רימונים ואלדרפלאוור, תערובת מלח (זרעי שומר, כוכב אניס, קינמון ושארטרז) שמקשטת הכל - וכל זה מגדיר מחדש את הדו-קרב בין טקסטורות. לה פונטה - טקילה חריפה, סירופ שקדים ופסיפלורה - אולי הדרך היחידה שבה נהניתי מאזכור של פסיפלורה בעשור האחרון. ופתאום מגיעה הבנה חדשה ומשמחת. אני יושב בבר קוקטיילים ולראשונה המשקאות לא מגיעים בכלים משונים אלא בכוסות רגילות ועוד בעיר הקודש. כשהתחלתי את דרכי שלי כברמן ולמדתי על קוקטיילים ממורים לא מעטים ודרך עבודה, תמיד צחקתי שבירושלים בעצם יש רק קוקטייל אחד שבאמת נמכר. למעשה קוראים לו "מרגריטה ירושלמית בשני צבעים": ארק אשכוליות או ארק לימונדה עם או בלי נענע. לבאי השישקו ששואלים על קוקטייל אני אפילו ממליץ עליו וכך גם שאר הברמנים. כאן כל משקה מדויק וקולע. כל דבר בא עם טוויסט מלטף. אף קוקטייל לא מתוק מדי ואין ספר חוקים שקובע מה מותר ואסור. יש מעין חופש יצירתי שמנציח את הבירה גם כעיר עם קוקטיילים. ויותר מזה, וכאן ההפתעה הגדולה. אף אחד לא מצלם. אין כאן אינסטפאפראצי. כאן בירושלים לא חיים דרך המדיה החברתית. יכול להיות שאני מבלה בבר ואף אחד לא יידע זאת מחר? ופתאום זה נחת והובן. יחד עם תרבות הטלאים השולטת ולחיצת היד המקמבנת, יושבת תרבות מופנמת שבאה רק לבלות ולא להיראות. יש מקום שמבקש לבטל את הזהות הקשה המסופרת על העם הירושלמי באמצעות בילוי איכותי שמשלב את האינטימיות של החברים וההמוניות של הכפר הגדול הזה. מסתבר שכאן זה בסדר לחיות רק באותו הרגע. הבילוי בירושלים לא באמת נגמר עד שכל העיר סגורה. יש כאן עניין של לא לדעת מה עוד צופנת עבורך העיר. בר עמוס בבליינים מהשורה ולא החשודים הידועים. בניסיון לברוח מההמולה שלושה בריונים נכנסים ונתקלים בכל מה שזז מתוך תשוקה לייצר אווירה של מכות. הם מוצאים את הקרבן והוא בשבריר של שניה מזהה אחד מהם בתור הילד שישב לידו בבית-הספר היסודי. התיקול הופך לחיבוק, החיבוק למשקה והמשקה לשיחה ארוכה אל תוך הלילה במדרגות המעטרות את כיכר החתולות המפורסם. בר קטן ומוכר. ברמן שיכור וחייכן ומוזיקה שרק בנבכי העיר המזרחית מתנגנת בחדרי חדרים של מאפיונרים בני הכפרים. תייר גרמני, מלצרית שמתחממת ליד מכונת הפופקורן ולוחם מג"ב לשעבר שחולק בירה עם כנופיית ערבים. בירה שנמזגת מהר יורדת לאט בחציית הרחוב הצר לעבר צלילי הטכנו מהבר ליד. סמטת בן-סירא ידועה בבר אחד מפורסם שקיים, כך מרגיש, מאז תחילת הסצנה. במקור הוא היה הכובען המטורף. משם הוא המשיך להתגלגל לבר הדיוואן המיתולוגי שהחליף בעלים באותו הקצב שלקוחותיו שתו צ'ייסרים. עד היום מבחינים בין ירושלמי ל"תייר" באמצעות השאלה מה שמו של הבר. הדיוואן בסופו של דבר נסגר ליומיים והחליף את שמו לסירא על שם הרחוב בו הוא פועל עד עצם היום ומארח הופעות ודי.ג'ייז באופן קבוע. אפשר לומר שהמקום הזה הוא העצירה הצפויה בכל הסיבוב. ומולו – העצירה ההכרחית ביותר היא בבר הוותיק בארוד. אלא שאליו, לראשונה בחיי, לא הספקתי להגיע בסיבוב הברים בעיר. כך גם העצירות בדרך הביתה בברים ה"רגילים" של ירושלים כמו הגולה המיתולוגי למחצה והקאסטה, הבר הקטן ביותר במדינה ולכן גם תמיד ההומה ביותר. בתכל'ס, לא צריך יותר מארבעה אנשים כדי להרגיש שהוא מתחיל להתמלא. זה הרגיש כמו בילוי נהדר אבל מוחמץ מאחר והלילה החל להיסגר על יושבי הבר ורק הצצה בשעון המורה חמש וחמישים אישרה שכבר מותר לסיים. זה לקח יומיים אבל ההבנה על החילוק הקיים במצבים ובנראות של ירושלים היא שמכתיבה בעצם את הדואליות התרבותית במקום. נכון שסיבובי הברים פתוחים לאורחים מבחוץ כל עונות השנה, אבל בחורף הם סגורים יותר, מופנמים. קצת כמו שאנשי השפלה רואים את הירושלמים. הקיץ לעומת זאת, ואתו עונת המסיבות הספונטניות, מראה לנו את האמת שיש בבילוי שמתעורר בן רגע. ממסיבות רחוב לטבע, למעיין, למשמרת בבר כזה או אחר והמשך החיים בסופ"ש פרוע ולא ידוע. לא סתם זה מרגיש כמו איחוד בכל פעם שיש אירוע או הופעה ירושלמית. אלו מאתנו שעדיין באזור ואלו שמסרבים להתנתק - כולנו אכן מכירים מבפנים. ולא רק בפנים. מהות הבילוי בירושלים היא המקריות וההזדמנות. העיקר בה הוא גורם ההפתעה. יש מעין משהו כזה שמתחיל במציאות הקשה שתמיד גורם לך לחשוב שבירושלים הכל יכול לקרות. כילדים המציאות הכתיבה לנו שמסוכן להסתובב בעולם. הרגיש כאילו האינתיפאדה היא הגדרה של מצב קיומי. כולנו ידענו צער. כולנו הכרנו, ראינו, חווינו, חיבקנו ואיבדנו אהבה בעולם הזה לאותו מצב קיומי. כולנו המשכנו הלאה. אבל לא ממקום של שכחה. ממקום של תאוות החיים לתחושה של קיום וחוויה. לירושלים יש שני מצבים. קר וחם. אין באמצע. וכך גם נראה הבילוי בה. מקרי, מתוכנן או על הדרך "בטעות", הבילוי בירושלים תמיד יהיה עוצמתי יותר בשבילי ולדעתי גם עבור כל רב-בליין אחר. בחוויה האמיתית של העיר, אהבה ושנאה תמיד יופיעו מולך יחד. ממקום אנונימי הבילוי הירושלמי תמיד יהיה קצת יותר מנוכר. תרגיש כמו תייר. אני לא אומר שבירושלים יותר טוב מתל-אביב. אני גם לא אומר שתמיד יש בירושלים בילוי. אבל שם הוא תמיד עד הסוף. גטסבי. הלל 18, ירושלים