שלחנו את מיכל לויט בקור דצמבר העז לבקר ביריד "השור השמן" בפיימונטה. אחרי שהורידה כמה דרינקים, רק כדי להתחמם, והתוודעה מקרוב לחלקי פנים, היא נשבעה לעצמה שלעולם לא תהיה טבעונית ואז איבדה את ההכרה. למיכל שלום. לשור פחות...

אין ספק ששנת 2014 בישראל היתה השנה של הטבעונים: מסעדת ננוצ'קה הוותיקה עברה לתפריט מן הצומח, המנצחת הגדולה של "האח הגדול" זכתה לפתוח את פיה בפריים טיים, גוגל טרנד מצביע על עלייה חדה נוספת בחיפוש המילה "טבעונות" ובכלל, נראה שהתקשורת בישראל מחבקת את הנושא ולא מפסיקה לדבר עליו.

האיכרים מנקים היטב את השוורים ומסירים גם את החרא שדבק לעכוזם (צילומים: מיכל לויט)

האיכרים מנקים היטב את השוורים ומסירים את החרא שדבק לעכוזם (צילומים: מיכל לויט) אני לא יודעת אם אנחנו עדים כאן למהפכה במודעות התל-אביבית לתזונה, אבל דבר אחד בטוח - בפיימונטה, המהפך התודעתי הזה עוד לא הספיק אפילו לבצבץ, ומסופקתני אם אי-פעם אדמת האיכרים המקומית תוכל להיות פורייה דיה על-מנת להצמיח מהפך שכזה. כי אצלנו במחוז הצפוני של איטליה, היום חוגגים בקר, ואני מתעוררת בארבע לפנות בוקר כדי לפגוש חברים בקור מקפיא העצמות של דצמבר, ונוסעת איתם לעיירה שכוחת אל שמתעוררת לאיטה בשעה 05:00, לתוך ניחוחות ציר שוורים שמתפזרים עם צאת החמה, ועוטפים כמו טיפות של טל את השוורים הפיימונטזים הגדולים והמרשימים שמסתדרים לאט, לאט כשעיניהם מכוסות, מובלים על-ידי מגדליהם בתוך אסם רחב ידיים, זה לצד זה, ממתינים לשופטים שיקבעו - מי מהם הכי גדול. Fiera del Bue Grasso ("יריד השור השמן"), הוא פסטיבל שנחגג בעיירה הקטנה והציורית Carru, שבמחוז קונאו, פיימונטה. הפסטיבל, שחל בכל שנה ביום חמישי השני של חודש דצמבר, קצת לפני חג המולד, החל את דרכו בשנת 1910, ומאז נחגג בכל שנה, מלבד בשנת 1944, אז בוטל בשל המלחמה. היריד נערך על-מנת לאפשר תחרות בין מגדלי הבקר אשר מקבלים הזדמנות להציג לראווה את השור הגדול ביותר שלהם, בעוד אורחים מכל האזור ותיירים מכל העולם מנצלים את המצג כדי לזלול מנות שוורים שונות ולשתות יין חם. בסוף היום נבחר השור הגדול על-ידי צוות שופטים, והזוכה מקבל פרס כספי וכמובן - כבוד גדול. על אף השכמתנו המוקדמת, נאלצנו, חבריי ואני, לחפש חנייה בעיירה הקטנה במשך חצי שעה, וכשיצאנו אפופי שינה אל תוך הקור הלח, נעמדנו במקום הכי חמים שמצאנו: מול Osteria Del Borgo, שם המתינו כ-50 גברים פיימונטזיים רעבים לשעה שש בבוקר לפתיחת שערי המסעדה.

משהגיעה העת והתריס הורם, נכנס עדר הטסטוסטרון בקול תרועה אל תוך המסעדה הקטנה, משאיר את הרחוב מיותם ואותי ואת חבריי מאחור, כשהנחמה היחידה שלנו היא באסטה קטנה ומאולתרת של איש זקן, שמכר לנו תה תמורת 50 סנט. רק אחרי השלוק הראשון הבנתי שלא מדובר בתה רגיל, אלא בציר בקר משובח עם טעמי ברזל של חלקי פנים ומח עצם שרוקדים לי בפה ופוקחים את עיניי. בוקר טוב. האיכרים מנקים היטב את השוורים, ובלי כפפות או בושה מסירים גם את החרא שדבק לעכוזם, וכמו הורים טובים שמסרקים את ילדיהם לפני מסיבת הסיום, מתגאים בעבודתם רבת השנים. השוורים, רובם בני 3, יפים, לבנים, מצוחצחים ובעלי מסת גוף גדולה במיוחד, ידועים כזן הגדל בפיימונטה בלבד razza bovina Piemontese)), ובטעמם המשובח הבא לידי ביטוי במנות הדגל שמוגשות בזמן הפסטיבל בכל מסעדות העיירה Carru - הבוליטו מיסטו והמינסטרונה טריפה (מרק קיבה).

פיימונטה ארוחה פיימונטזית - רוחב פנימית 2

השעה כבר 06:00 בבוקר והגוף מבקש משקה חריף. נכנסנו לבר הפתוח הראשון והמוזג החינני פייר מזג לכולנו רום חם בכוסות של תה, הפעם לא התבלבלתי, וביקשתי גם שימלא עוד אחת. בבר של פייר לא תמצאו פילה תוסס על מחבת, וגם לא סטייק סינטה עסיסי. בפיימונטה אמנם מתייחסים בשוויון נפש לתצוגת השוורים וזלילתם במקביל, אך ייאמר לזכותם ששיטת ה-Head to Tail היא נר לרגלם. הזמנו את מרק הקיבה, שהפתיע אותי בעדינות הטעמים שלו, וגם בוליטו מיסטו - שפע של בשר שוורים מבושל משלל חלקים שבתל-אביב לא היו להם כנראה קונים רבים: לשון, לחי, חלקי קיבה וטחול, חלקים נוספים מאזור הבטן ומערכת העיכול, וכמובן זנב - כולם בבישול ארוך ביחד עם לא מעט שומן, מוגשים לצד ירקות שורשיים, Bagnetto verde (אמבטיה ירוקה) מרירה-חמוצה, סלט פיימונטזי של תפוחי-אדמה, מיונז ואפונה (המוכר לנו יותר כסלט רוסי), פלפלים קלויים עם אנשובי, סלמי במגוון צבעים וטעמים וכמובן - ויטלו טונאטו.

השעה 08:00 בבוקר, העיירה מלאה באיטלקים ששרים פיימונטזית שיכורה, רוקדים ומשוחחים, ואני כמובן, כמיטב המסורת של עצמי, הצלחתי לאבד את חבריי ולחבור לבוקר שיכור עם חבורת מוזיקאים מקומיים, ללא אוטובוס או רכבת הביתה, תקועה בפסטיבל שוורים, אז אם כבר - למה לא לשתות עוד קצת? אחרי 3 סיבובי קמפארי שפריץ, ג'ין טוניק, ברנדי, דולצ'טו, ואפילו גינס מחבית, נראה ששוב איבדתי את הכרתי, שלמרבה ההפתעה שבה אליי כשאני בתוך רכב ביחד עם סטודנטית נוספת שלא זכרתי איך נפגשנו. כשירדנו מהמכונית, בה נהג גבר לבן שיער עם מראה מכובד, ברחוב בו אני גרה, שאלה אותי הסטודנטית אם אני יודעת מי היה הנהג. "אין לי מושג", עניתי. מסתבר שראש העיר של Carru ריחם על השיכורה האבודה, והחליט שהמעשה ההגון הוא לקחת אותה לביתה. אז אולי הטבעונות רחוקה מכאן שנות אור, אבל ג'נטלמנים איטלקים תמיד יישארו.