רוב הזמן הוא משמש כנהג הצמוד של הבן הגדול שלו וביחד הם רודפים אחרי ציפורים. אבל כשיש לו קצת זמן פנוי, הוא נוסע לאוסאמה דלאל בעכו שמאכיל אותו בכפית ומורח לו שמן יסמין על גב כף היד. חיליק גורפינקל מתמכר לעונג...

כשאין לי מה לעשות אני נוסע לעכו. טוב, לא באמת. כלומר, לא בדיוק. אני נוסע לעכו כשיש לי מה לעשות. עכשיו נותר רק לברר מה בדיוק אני עושה. בשעות היום אני עובד באתר אינטרנט ושמו מפה, אולי אתם מכירים אותו. שם אני אחראי על כל מה שקשור למסעדות שמופיעות בו. חוץ מזה אני כותב טורי אוכל ויין בגלובס.

הוא נראה כמו הארי פוטר שזה בעברית מדוברת היפסטר ערבי (צילומים: ג'מה נווה, איתמר גורפינקל)

הוא נראה קצת כמו הארי פוטר שזה בעברית מדוברת היפסטר ערבי (צילומים: ג'מה נווה, איתמר גורפינקל) אבל בעצם אני נהג. נהג צפרים. בני הבכור איתמר בן ה-14 הוא צפר חובב. אני לא לגמרי בטוח שהמילה חובב עדיין מתאימה כאן. גם צפרים רציניים מאד מעידים מזה זמן רב על בני שאין שום דבר חובבני בצפרות שלו. יש רק בעיה אחת. אין לו רישיון נהיגה. ככה זה כשאתה בן 14. וכך מצאתי את עצמי נוהג בעשור האחרון (הבחור צפר מגיל ארבע וחצי) מאות אלפי קילומטרים. ממש ככה. אני שאפילו למרכול השכונתי פחדתי פעם לנהוג, שלא לדבר על לחנות לידו בחנייה שאינה גדולה מספיק עבור סמיטריילר, מגיע לחורים שלא מופיעים במפה. וכל חור מופיע על המפה בימינו. עוד נדוש בזה כאן לא מעט בעתיד המשותף לכם ולי (אם יש כזה), אבל בינתיים תנו לי לחזור לעכו. באחת מנסיעותינו הרבות לעכו (לצורכי מעקב אחרי ציפורים, לא לצרכי חומוס, לדאבון ליבי), גילינו מקום קטן ומופלא בשם דלאל (או יותר נכון עקבנו אחרי רונית ורד ש'גילתה' אותו ראשונה). בחודשים שחלפו מאז הפך האוכל של אוסאמה דלאל הצעיר לשיחת היום בקרב חובבי האוכל המקומיים, או לפחות אלו מביניהם החיים בשביל לאכול ולא רק אוכלים בשביל לחיות. דלאל, שעל שמו נקרא המקום הזערורי שלו במתחם הבזאר הטורקי המשופץ בשוק של עכו, הוא קוסם צעיר בן 23 בסך הכל. הוא גם נראה קצת כמו הארי פוטר ערבי, שזה בעברית מדוברת היפסטר ערבי כשר למהדרין. משקפי פלסטיק שחורים, מגבעת קטנה, זקן צרפתי ובעיקר (וזה כבר לא קשור להיפסטרים) - חיוך ענקי ולב רחב להפליא.

למען האמת את הכינוי היפסטר, שהצמידו לו כתבי אוכל כמוני, אני די מתעב. היפסטר הוא שם תואר מגונה למדי לתפיסתי, ואין שום דבר מגונה באוטודידקט הצעיר שעושה בית-ספר להרבה שפים מבוגרים ממנו ועל הדרך גם למי שבא לאכול אצלו. מי שעדיין לא חווה את הטקס בו הוא מאכיל אותך בכפית את הביס הראשון ממנת הדגל שלו ואחר כך מורח לך שמן יסמין על גב כף היד, לא יודע מהו עונג ארוטי אמיתי. כן, יש סקס באוכל. לפעמים טוב יותר מאשר במיטה. המנה הזו, חומוס טחון בלי טחינה, פילה של דג ים לבן לפי המצאי היומי (בדרך כלל פלמידה לבנה, כשיש) אפונים ומיץ סלק, נשמעת כמו קשקוש מודרני פלצני, אבל בפועל היא אחת המנות הכי טעימות שיצא לי לטעום מזה שנים. שילוב מופלא של מוח יצירתי קודח ומסורות בישול עתיקות יומין. יש עוד לא מעט מנות אחרות, אבל עליהן תקראו במקומות אחרים.

הסיבה שלשמה אני מטריח אותו בפועלו של דלאל הנ"ל באתר המוקדש כידוע לשתייה ולאו דווקא לאכילה, היא העראק שלו. בתחילת כל ארוחה, ולפעמים גם בסופה ובמהלכה, מוזג דלאל הצעיר לכוסיות קטנות עראק שהוא מייצר בעצמו. אין לך דבר שמדליק חובבי אלכוהול יותר מאשר משקאות מחתרתיים או חצי מחתרתיים. ואני אישית לא מכיר משקה נעים יותר מעראק. כל זה טוב ויפה, אבל עראק ביתי הוא לא תמיד גם עראק טוב. במקרה שלפנינו, למזלנו הרב, מדובר ביופי של עראק, אם לא למעלה מזה.

נו, אני שומע אתכם ממלמלים עכשיו מתחת לשפם, מה כל זה עוזר לנו אם רק לפני רגע הסברת שכל זה קורה בעכו. לא כולם צפרים (הפכתי לכזה בעצמי ברבות השנים) או נהגי צפרים, או סתם סובלים כמוך מנדודי שינה ומתעוררים דרך קבע בארבע לפנות בוקר. רחוק לנו, קר לנו, כואב לנו הראש. אז קודם כל, קחו אקמול ואחר-כך תקשיבו טוב. תתגברו בבקשה על העצלנות וההאנג-אובר וסעו לעכו. יש רכבת. אתם תודו לי. אבל בינתיים, עד שתתארגנו, תורידו את חליפת הסערה מהבוידעם ותמצאו את הדרכון במגרת התחתונים (שמתם אותו מתחת לגטקעס), יש לי בשבילכם הצעה שלא תוכלו לסרב לה. ביום שלישי הקרוב (13/1/15) יתארח אוסאמה דלאל, האיש והעראק (והאוכל כמובן), בבר שאפה היפואי (רבי נחמן 3, שוק הפשפשים, יפו) לערב שכולו עונג צרוף של אוכל, אלכוהול ומוסיקה. מי שמכיר את מסיבות הרחוב של השאפה, לא צריך את ההמלצה שלי, וגם לא מי שכבר הספיק בכל-זאת לבקר אצל דלאל בעכו. מי שלא, ראו הוזהרתם. אל תפספסו. אני אהיה שם. סתם, אני בטח אירדם כרגיל, אבל אם לא הייתי נרדם, הייתי מגיע.