הדודה של יאיר גת מצאה פתרון אלגנטי לבעיה קשה (מסעדה שלא מגישה אלכוהול) ויאיר גת הפך אותו לשמפניה (נו, בערך)

ביום שישי בצהריים, כשאתם שתיתם בירה עם החברים שלכם, נסעתי לירושלים, למסיבת יום ההולדת השבעים של דודי (לא קיצור של דויד, אלא האיש שנשוי לאחות של אמא שלי). הדרך עד גינות סחרוב הייתה נעימה, אבל כדי להגיע ללוקיישן - מסעדת דגים ופירות ים, בדרום העיר על גבול בית צפפה, נזקקנו לא רק לתוכנת הניווט השווה מיליונים, אלא גם לטיפת מזל, שניים שלושה סיבובים מסוכנים וריב אחד בעוצמה שרק משפחות שכלואות יחד שעה וחצי במכונית סגורה יכולות להגיע אליה.

"זה ממש שמפנייה, אני אומרת לך" (צילום: שאטרסטוק) כשהגענו, למרות הכול, התיישבתי מול אחותי שהייתה חיוורת וזועמת במיוחד. חיוורת, כי בעלה היקר בחר להגיע לירושלים דווקא דרך כביש 443 וזועמת, בגלל שהיא גילתה את זה רק כשהם היו בין הגדרות."אני חייבת לשתות משהו", היא אמרה. הסכמתי. הסתכלנו לכיוון הבר והמקרר והבנו שהצרות רק התחילו. לא היה שם שום סימן של אלכוהול. אפילו לא בירה. למען הסר ספק, למרות שאנחנו אוהבים לשתות, אנחנו יכולים להסתדר בלי אלכוהול. אפילו כמה ימים. אבל באירוע משפחתי? בשישי בצהריים? אם הייתי מעלה על דעתי אפשרות כזאת הייתי לוקח איתי בקבוק. התחלנו לשקול נסיעה למרכול הקרוב, כמה זמן זה כבר יכול לקחת? ואז הגיעה הדודה. "הם לא מגישים אלכוהול", היא אמרה ושמה על השולחן שני קראפים של יין, אחד לבן והשני אדום, "אז אסור שיהיו בקבוקים על השולחנות. אבל זה נראה כמו מיץ ומים לא?" גאונה. רק חבל שהם לא חשבו לעשות את זה גם עם בירה. שתיתי קצת יין לבן. טרופי, חמצמץ ויבש. סוביניון בלאן מן הסתם, אפילו לא רע. כשהמלצר הניח בקבוק סודה משפחתי על השולחן החיוך שלי התרחב אפילו יותר. "עכשיו אפשר לעשות שפריץ". ועשיתי. כמו הרומנים - שליש יין לבן, שני שליש סודה. זה היה טעים ומרענן ועם אחוז אלכוהול שמאפשר לשתות גם לשתות הרבה ליד הדגים המעולים וגם לחזור הביתה בשלום. אם חושבים על זה רגע ברצינות, זו יכולה להיות דרך לא רעה בכלל להעלות את צריכת היין, שכולם מדברים עליה כל הזמן. שורה תחתונה: שמפנייה תוצרת בית המחיר: בקבוק סוביניון בלאן סביר, כ-40 שקלים. שישיית סודה 1.5 ליטר כ-17 שקל.