גתות של יין מתקופת דוד המלך, בקבוקי יין מתקופתנו וקצת גינס לקינוח - מועצת הסנהדרינק נוסעת לטעימת רוחב מרתקת ביקב יתיר

יום שני, תשע בבוקר. לאט לאט מתכנסת ברביבה וסיליה שבמתחם G חבורה מוזרה ורעשנית להפליא. ראשונים אנוכי וליאור, שותים אספרסו עם גראפה קטנה של בוקר. שמוליק מצטרף, נו, זה כבר דורש ארוחת בוקר, עם קפה וגראפה כמובן. בזה אחר זה מתיישבים לאורך הבר אבירם את יאיר גת, קיפניס שגדול כמו הדלת ומסתיר את אור השמש לרגע, חוטינר הזין שתמיד חייב לאחר ומירה שמתנשפת מעצבים על נסיעה של כמעט שעתיים מכרכור לתל אביב. בן המעופף כנראה לא התעורר והחלטנו לצאת בלי לחכות לילד. ברגע מסוים עמוס נכנס, מסתכל על הבר ותופס את הראש בהלם. עיניו נפתחות בפליאה. מה עושה חבורת המטורללים הזו כאן על הבוקר ולמה הם יושבים בשורה על הבר במקום אל שולחן. בקיצור, התאמנו למקום כמו תוכי הדררה הירוקים לנוף של פארק הירקון.

ארוחת בוקר שנייה ביער יתיר
ארוחת בוקר שנייה ביער יתיר
ארוחת בוקר שנייה ביער יתיר כבר שנתיים שלא הייתי ביתיר והתגעגעתי לחבורה המשובחת הזו. מאז שפגשתי אותם בפעם האחרונה, הצטרפה אליהם אתי, שפשוט נראה שהיא נמצאת בכל מקום. את שאר חלקי הפאזל היתירי אני מכיר די טוב, יעקב הוא דוגמא בעיני למנכ"ל יקב שמחובר עד נימי נשמתו ליצירה, לקרקע, להיסטוריה ולייצור היין באזורו. בכל פעם שמדברים איתו על היקב מרגישים שיש לו תחושה אדירה של סיפוק, של גאוות אב בבנו המוצלח. התחושה שמתקבלת היא שהיקב הוא פשוט המשך ישיר שלו, זורם עמוק מתוך נשמתו ומציף בחדווה את סביבתו. ערן ואני חברים מאד טובים, אני מעריך עד מאד את יצירתו המחושבת, המדוייקת, הכל כך מוקפדת. היינן השתקן הזה, עם החיוך הקטן בזוית הפה, שעונה בקצרה, ללא מילימטר של זיוף או התחנפות. גאה עד מאד ביצירתו אך אינו חושש לרגע לשאול ולהתייעץ. חד, נחרץ ויינן יוצא מן הכלל. עבורי יתיר ויער יתיר הם נוסטלגיה וזיכרון ילדות מתמשך. נולדתי בבאר שבע, כל חיי נשמתי את הנגב ואת שטחי היער שסביבו, להב, המלאכים ויער יתיר, שם ביליתי כמעט כל שבת חורפית בחיפוש אחר אורניות. יכולנו להיעלם שם להורים כמו באגדות ולנסות לחפש את דרכנו חזרה ברגע האחרון לפני שנשמתם פורחת מדאגה. שם גם "גנבתי" לאבי את האוטו לראשונה, כך שעבורי זו פיסת היסטוריה וכל הזדמנות לבקר שם משמחת אותי מאוד. מסלול הנסיעה שלנו עבר ממזרח לישוב הבדווי חורא, דרך חתחתים, שבורה, עלובה ומזוהמת בפסולת בניין ומה שלא תרצו. משם, דרך הנוף המדברי לכוון יער יתיר, הגדול ביערות הנטועים בישראל. סיפורו של היער מדהים, בן גוריון עצמו התעקש לנטוע אותו, על אף כל הקשיים, על אף מיקומו הגבולי בקצה האקלים המדברי, על אף כל חוות הדעת שהעריכו כי יער לא ישרוד כאן. תגובתו של בן גוריון היתה, "החליפו את המומחים". ואכן, כיום זהו היער הנטוע הגדול בישראל. יתיר מוזכרת כעיר לווים שדוד המלך שלח אליה שלל לאחר שניצח את העמלקים, האזור מעוטר בשלל גתות המעידות על תעשיית היין העצומה שהייתה בו בעת העתיקה,  תקופה בה האזרחים שילמו ביין את מיסיהם, ויינות האזור התעלו במחירם ויוקרתם על אלו של יוון וקפריסין. בכל באזור מפוזרים שרידים של בתי כנסת וישובים עבריים ויהודיים של התקופה. אי אפשר לחצות את היער בלי שהשמות התנ"כיים יעוררו לחיים את ההיסטוריה המופלאה הזו. בעת נטיעת היער, ומתוך חזון בלתי מוסבר ובלתי ישראלי בעליל דאגו בוחני הקרקע לבדל ולהכשיר כל פיסת קרקע חקלאית, אותן חלקות הפכו לאחר כ-40 שנה לכרמי יקב יתיר. העצים הראשונים ניטעו בו בתחילת שנות השישים כדי ליצור להפרדה פיזית בין ישראל לפלסטין. את ארוחת הבוקר ערכנו מעל מאגר המים של יתיר. אתי חיכתה לנו עם גבינות, סלט ולחמים. בליווי שרדונה וויוינייה של כרמל. מי אמר שאי אפשר לאכול טוב במדבר. רק תדאגו שתהיה לכם אתי. המשך הנסיעה בירידה על בטן מלאה היה קל בהרבה. יוצאים מתחום היער והעיניים מסרבות להאמין ליופי שנגלה, "אנחנו על הירח", קורא קיפ, איזה יופי!
טעימה לרוחב הסירה
טעימה לרוחב הסירה
טעימה לרוחב הסירה כשמגיעים אל היקב עצמו ויוצאים מהרכב, תחושת אי נוחות קלה מכה בך, המבנה הראשי נראה מבחוץ כמו מחסן לוגיסטי של חברת שילוח ושאר המבנים נראים כמו במחנה מעבר צבאי זמני, אבל איך שערן פותח את דלתות האולם הכל מתבהר, מדויק, מבריק ומתוכנן בקפידה. מחלל המיכלים, דרך חדרי החביות וכלה בחדר הטעימות, הכל מכויול במיטב הדיוק הגלדוואסרי. עם השנים התחדדה פילוסופיית היין ביתיר – ראשית, מיקוד מוחלט בכרמי יתיר, מעטים זוכרים כי היקב הוקם כרמת ערד ורק אחר כך הפך ליתיר, כך גם עם הכרמים, לאט ניטעו כרמים במובלעות שבתוך היער הגבוה הקר והיבש שבו הפרשי  טמפרטורה מרשימים בין יום ולילה. השנה הפך היער לכרם היחיד של יקב יתיר. אפילו הסוביניון בלאן שחיבבתי עד מאד, שילם את מחיר היותו נטוע בכרמי רמת ערד. על אף שנות הניסיון הלא מעטות שלו ביקב ערן מקפיד עדיין לבצור, להתסיס וליישן כל חלקה בנפרד, תהליך סיזיפי שמאפשר לו ליצור את הבלנד האופטימלי מבחינתו, רק ברגע האחרון כשהוא בטוח בתרומת כל אחד מהיינות הנפרדים ליין הסופי. כמו שאמר הוא במילותיו הספורות, "נכון יותר לערבב אותם יחד מראש, אבל אני לא בטוח מספיק מה הערבוב הנכון". אחרי סיור קצר בין המיכלים והחביות התיישבנו בחדר הטעימות. היתה זו טעימה יוצאת מן הכלל - חכמה, מקורית, מרתקת ומלאת אופי. חשופה וגאה, שאינה מתחסדת ואינה מפחדת להיחשף. ערן ואנשי היקב הכינו לנו טעימת עומק מרתקת של יין אחד בלבד- הסירה / שירז ואיתו נדדנו מבציר 2013 ועד 2005. היתה זו הטעימה המהנה והמעניינת ביותר של יינות היקב שחוויתי אי פעם. התחלנו עם יינות בציר 2013 בטעימה של דוגמאות חבית שירכיבו לבסוף את היין השלם. היה מאלף לראות את מרכיבי חומר הגלם ואת שונותם. את השתקפות הפילוסופיה הייננית של ערן ואת החיפוש המתמיד אחר איזון מושלם של מרכיבי היין. אחד מהם היה קלון שירז ושניים סירה מנטיעות צעירות הרבה יותר, המשקפות את המאמץ של היקב להעניק ליין רובד נוסף, מבנה יציב יותר ועומק לאורך זמן, על חשבון ההתרשמות הראשונה. התוצאה מוצלחת ואיכות היינות מרשימה עד מאד. אחר כך עברנו בין יינות מבוקבקים: 2010 - זה שאף אחד לא הבין אותו לגמרי, בעל אלף פרצופים ומשרעת שתבלבל גם את החוטם המיומן ביותר. 2009 - הרשים עד מאד בנוכחותו ועוצמתו, ועם זאת מבהיר לנו מדוע ביקש ערן לקבל את העומק הנוסף והמבנה מהכרמים החדשים, כפי שחווינו בדוגמאות החבית של 2013. 2008 -  מדוייק וקר מזג עד כי התאהבתי בו תוך שנייה. 2007 - הפתעת הטעימה אצל רובנו, היו שפשוט חיבקו את הכוס וסירבו להפרד מיצירה נפלאה זו. 2006 - הראה גיל, אבל התבגרותו אינה מביישת את נעוריו, הגיל הוריד ממנו מעט מן העומס ולפתע כאילו ניחן בחן נוסף ומשמח. כל זה עטוף בשלד יציב יותר משל שאר אחיו ומעט חימצון שהוסיף מרוכבות. סיומת אמרה אל תשתו אותי עכשיו. יש לי עוד מה לתת. 2005 (זה יין שנבצר לפני שאבירם נולד) - אהבתי את המעטפת, את התפתחות היין מהיותו ממוקד פרי עציר ועוצמת חביות כאשר יצא ואילו היום, כאילו התכנס אל עצמו והגולם הפך לפרפר צבעוני, בעל משרעת ארומטית ועושר טעמים שהגיע יש מיין - פירות שחורים, זיתים, טבק.
עם כל הכבוד ליין - מה עם קצת גינס?
עם כל הכבוד ליין - מה עם קצת גינס?
עם כל הכבוד ליין - מה עם קצת גינס? טוב יין  זה יין אבל אנחנו בלי בירה מהבוקר, חייבים למוזה עכשיו. "מי לגינס אלי" קרא החוטינר ומיד התייצבו כל הטועמים חמורי הסבר בשמש החמה בחוץ. "תתקשר לאלון שיתחיל למזוג" צעקתי ליעקב והופ חבורת סנהדרינק נעלמה באבק הנגב לכיוון מוזה שבערד. מי זה מוזה? בר ספורט בתחנת הדלק ביציאה מערד, לטעמי בר הפריפריה הטוב מכולם בישראל. אמנם כשחוטינר הגיע לכיכר בערד רק רציתי להמשיך ישר ולגלוש בכביש המרהיב המוביל אל שפך זוהר, אולי הכביש הקסום במדינה עבור הנהג. הפיתולים הנהדרים, שאם נוהגים בהם בקצב הנכון, מרגישים כאילו כותבים מנגינה לשיר, ואז נוף המדבר וים המלח שמכים בך עוצמתם בכל פעם מחדש – "טוב, טוב, סע למוזה" מלמלתי. במוזה מתערבבים להם, כדורגל, גינס, אוכל ברים בסיסי והפתעות הויסקי של אלון. הפעם הוא הביא בונהבן משנת 1986, חוזק חבית, מיושן בחביות שרי. מעט מתוק מדי אבל עושר מטריף של ויסקי משובח. תוך כמה דקות השיחה עברה לדגלי קבוצות הכדורגל ואני רק חושב, תנו לי גפרור ואני מסיים את הדיון הזה. מה גם שאלון הצליח לפגוע בקיפניס ישר בלב המנצ'סטרי, ומי שלא ראה קיפ זועם על פגיעה באהובתו, לא פחד באמת מימיו. גינס בצד אחד ויתיר בצד שני, ואני אומר ליעקב, "תראה כמה חכמים היו פעם היהודים, יש להם רק שתי ברכות יעודיות, בורא פרי הגפן ליין והמוציא לחם מן הארץ, שזו בירה". "זה כלום", הוא עונה לי, "אתה יודע מה מברכים כאשר מביאים את הבקבוק השני והוא שונה וטוב מקודמו? הטוב והמטיב". מדהים!  ואני שואל איך קרה פתאום שהעם הזה מוריד את יינו שאולה...? בצער רב נפרדנו ועשינו דרכנו צפונה. תודה לכם יתיריי הנהדרים, היה זה אחד מטובי הביקורים מעגני החיך ומחדדי המוח.