איזו מוזיקה הולכת עם ברבן, מתי מותר להאזין למוזיקת מעליות ומי יכול לשתות בלי מוזיקה? נמרוד שיין בכתבה ראשונה בסדרה שתסביר לכם מה לשמוע ליד האלכוהול

אני מסוגל לחשוב על כמה דברים שהולכים ליד האלכוהול שלכם. למשל, בירה שהולכת עם בוטנים, ויסקי ובוטנים, וודקה ובוטנים, קוניאק ועוד טיפה קוניאק ובוטנים. עכשיו, הבנאדם יכול לוותר עם הבוטנים, אבל הוא לא יכול לוותר על המוזיקה. לשתות אלכוהול בלי מוזיקה זה קצת כמו לשתות בלי כלום בצד, אפילו לא חבר. רק מי ששותה מתוך עצב גדול ובדידות יכול לשתות בלי מוזיקה שמתנגנת ברקע ונותנת ריצפה לנפש הצונחת.

הולך טוב עם ברבן. ובוטנים. רוברט ג'ונסון
הולך טוב עם ברבן. ובוטנים. רוברט ג'ונסון
הולך טוב עם ברבן. ובוטנים. רוברט ג'ונסון לא יודע איך זה אצלכם, אבל זה חשוב לי, הקטע הזה של המוזיקה. למעשה, מאז הדרינקים הראשונים, בשנות ה-80 המוקדמות, המוזיקה הייתה בשבילי חלק מהאוויר המעושן של החדר האינטימי או הפאב הציבורי. ולא משנה אם מצאתי את עצמי בצד של השתיין או בצד של המוזג. בעלומיי, כשהייתי סטודנט צעיר לתיאטרון והתפרנסתי בלתמרן בלהיות ברמן ב"לונג ג'ון סילבר" (כן, ככה אני זקן) וב"החצר האחורית". היה לי חשוב יותר שנגיעת המוזיקה שהלקוח יקבל תהיה מדויקת יותר מנגיעת הגרנדין בכוס הסן פרנסיסקו שלו (טוב די, אמרתי בעצמי שאני זקן). אפשר לומר שלפעמים זה היה חשוב לי יותר מידי, עד שמיסטר ג'ון בנקס הורה לי בקול הכי לא נחמד שהוא הצליח להפיק וקרא לי להפסיק מיד עם הקסטות ולהתרכז בבירה ובצ'יפס. מוזיקה ואלכוהול מתחברים כל כך טוב במעט החומר האפור שנשאר לי בקופסת המחשבות, שבכל פעם שאני שומע שיר ישן, אני מצליח לטעום שוב את הנוזל שהיה לי בבקבוק, כששמעתי אותו בפעם הראשונה. רוצים דוגמא? לזיגי סטארדאסט של בואי יהיה תמיד טעם של 'גולדסטאר' מחוזקת בוודקה זולה באמצע היום. ושלא נתבלבל, כשאני מדבר על מוזיקה שבאה עם אלכוהול, אני לא מדבר על אותה מוזיקת מעליות שמשמיעים בטרקלינים מפונפנים ופלורסנטיים שבהם יושבים אנשי עסקים צעירים על שליש קרלסברג ומזיינים זה לזה את המוח על עליית הריבית בעולם. אני לא מדבר על מוזיקה שהתפקיד העיקרי שלה הוא לא להפריע לך. הפעם היחידה שבה מותר לך לשמוע מוסיקת לאונג' מרגיעה הוא בוקר עם הנגאובר – כזה שבו כאילו ג'ון גודמן עבר לגור אצלך בראש – אחרי מסיבה שנגמרה לפני עשר שנים על החוף באיביזה. בקיצור, אם אתה לא אחרי מסיבת טראנס או לפני טיסה טרנס אטלנטית, אסור לך לשתות כשברקע מתנגנת מוזיקת לאונג'. זו מזיקה שהיא כמו החסה לצד האנטרקוט. לא באמת אוכלים את זה. זו מוזיקה שכתבו לחנות כלבו המתמחה בלבני נשים שכבר עדיף לך להקשיב לנשימות של עצמך. אבל זהו, אחרי שהבהרנו מה לא, בואו נדבר על מה שכן. "איזה מוזיקה תרצו ליד המשקה שלכם", פרק ראשון בסדרה.

בלוז

הבלוז הוא הזוהר ארגוב של האמריקאים. הוא בא בכל מיני מקצבים וגם אותו שומעים כל האזרחים בכל הצבעים. היתרון של הבלוז הוא, שלא משנה אם הוא יהיה רית'ם אנד בלוז עם השפעות רוק-אנ-רול או סתם בלוז דרומי שחור עם פסנתר קטן וכושי גדול, כמה שהוא רחוק מהלבנט המיוזע שלנו, ככה רחוק הוא יזרוק את הצרות שלך. המהלך הקלאסי בן 12 התיבות יושב טוב על מצע של ערב מר וברבן מתקתק. איכשהו, משהו בקצב הזה ובסיפורים קורעי הלב שבאים אתו, עושה את הצרות הישראליות הקטנות שלך לקטנוניות כל כך, שאחרי שיר או שניים אתה מתחיל להרגיש טוב בתוך החליפה הזו של פיליפ מרלו, עד שאתה מסוגל לשמוע את עצמך נותן לעצמך קריינות רקע. אז היא עזבה אותו, וקר לו ורע לו, ואתה מבקש מהברמנית עוד קערה קטנה עם בוטנים. ככה זה. מה המצ"ב - קטע מהופעה שבה משתתפים לא פחות מארבעה נגני גיטרה שיש על האצבעות המקודשות שלהם כל כך הרבה כבוד שאפילו לא נעים לי להגיד על זה משהו. רק שאם תחזיקו מעמד עד הדקה ה-3:44 בלי לרוץ לארון לחפש משהו לשתות, תראו שהצלם מתעכב על מישהי ממש ממש יפה בקהל. https://www.youtube.com/watch?v=F4OXrmxDp44

עוד בלוז

כזה שהזמר לא חייב להישמע כאילו הוא ינק ברבן במקום חלב מהביג-מאמא שלו בממפיס. אני מדבר יותר על משהו בסביבה של "דייר סטרייט" וג'ו קוקר. מוזיקה שכמו ויסקי טוב יודעת להתיישן בחבית יותר משלושה עשורים בלי לצאת קאלצ'ר קלאב או בוני אם. מדובר בדרך כלל במוזיקאים חיוורי עור שיודעים לקחת את הבלוז הישן ההוא שהגיע ברדיו מעבר לאוקיאנוס ולהעביר אותו הליך גיור שיתאים לשכונה הקשה שבה הם גדלו, על הקו המפויח של גלאזגו – ניוקאסל – שפילד. הם מוסיפים קצת סינטיסייזרים ברוח התקופה, זמרות רקע עם חוש קצב בסיסי, ומתופף עם נטייה לאלכוהוליזם. חבורה מעוררת אמון שחיה מבירה ותמלוגים. תמצאו אותם ברמקולים הצרודים של ברים שלא מתביישים לקרוא לעצמם פאבים, ולא מזדרזים להחליף את ריהוט העץ הישן והמנורה שנשרפה בשירותים. מה המצ"ב – אחד הקטעים הכי מוכרים של הבחור הלבן ההוא מבלפסט, שבגלל שהוא נשמע יותר אח מכושי מדימונה המומחים הדביקו לו סגנון משל עצמו – סול קלטי. הולך טוב עם הבירה השלישית וצלוחית הבייגלה האחרונה שהברמן מוכן למלא לך לפני שהוא מביא בך את המבט. https://www.youtube.com/watch?v=oA_55K75kOY

עוד קצת בלוז וזהו

טוב, לא באמת בלוז. אבל יש את המוזיקה שפשוט עושה לך חשק לשתות. יש בו, במקצב הסקוטי הזה, חשק ללבוש חצאית קילט משובצת, לקפוץ על שולחן ולחשוף את הביצים תוך כדי ריקוד ג'יג. למרות שאתה לא עושה את זה, כי יש אנשים וזה. המוזיקה הזו היא לגמרי "יש לך כאב – רמסהו ברגליים, פורים לנו – שכח את הכול". זו לא מוסיקה של פיאנו-בר אפל ומדוכדך, זו מוזיקה של חברים שיכורים לפחות כמוך, בירה שנשפכת לך על החולצה ואתה לא עושה מזה עניין, וטעם של הרוטב החריף והשמנוני ההוא שבא על הספייר ריבס. אם היה לך שבוע מחורבן במשרד, או שאתה במקרה המתאגרף מיקי א'וניל מהסרט סנאצ' וכרגע שרפו את אימא שלך בתוך הקרוואן, זו המוזיקה שתרים אותך בחזרה. מה המצ"ב – להקה עם שם כל כך מטומטם ושיר עם מילים שיש בהן כל כך הרבה סוגי אלכוהול שכשאתה שומע אותו אתה מתפלל שיגיע כבר סוף השבוע. ואתה עושה את זה בכוונה גדולה יותר מחייל בגבעתי שתופר כבר 21 רצוף באיזה חור בבקעה. https://www.youtube.com/watch?v=RTjC6rxHz8g זהו. שירים עד כאן. בחלק הבא מוזיקה שתעשה לכם לבכות אל תוך הכוס, ילדות על גבול החוקי, צ'ייסר חינם על כל חצי מהחבית ונהג תורן.

  • בהכנת הכתבה השתתפו קוביית קרח, שתי כוסות ויסקי ושלושה בקבוקי בירה.