אוכל רוסי רע יין ישראלי נורא, ו-וודקה רוסית משובחת. מירה איתן מספרת על ערב לתי נשכח ועל הנגאובר נשכח עוד פחות

"חייב אדם להתבסם בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", זה לא אני אמרתי, כתוב בתלמוד. זה היה בפורים לפני כמה שנים, או אולי לא, אבל מי זוכר? אני ועוד שני כתבים (אחד מהם אפילו כותב פה באתר, אך מפאת צניעות לא אסגיר את שמו), הוזמנו לחגוג את החג, או סתם ערב שבת, בבר מסעדה רוסי. מיד הסכמנו. איך לא? הכי כיף לשתות עם האנשים שהמציאו את הוודקה (יסלחו לי הפולנים, אבל למלחמת המי התחיל קודם אני לא מוכנה להיכנס).

החיוך נשאר מאז בשעה 20:00 הגענו למקום, שנראה כמו אולם אירועים ברחוב המסגר, והובלנו אחר כבוד לשולחן עגול. על השולחן היו מונחים מיני מאכלים, אבל ממש כמו באולם אירועים, לא היה שם משהו שנראה אכיל במיוחד. במרכז השולחן ניצב בקבוק יין, מהסוג שאפשר לרכוש בעשרה שקלים בסוכנות סיטונאית. לא הצלחנו לזהות איפה הוא יוצר ולמה (אם כי את הלמה אפשר אולי להבין) וגם את מבחן הטעימה העיוורת הוא לא צלח. "מה עוד יש לשתות?" שאלנו את המלצר היעיל. "וודקה" הגיעה התשובה ההחלטית. ובקבוק פינלנדיה הוזמן לשולחן. בסיום הבקבוק הראשון, ארבעה שותים כבד ושני נהגים אחראים (מיותר לציין שאני לא נמניתי בקהלם), האוכל נראה הרבה פחות גרוע, ומנות במצבי צבירה תמוהים עשו דרכן אל פינו. בסיום הבקבוק השני מצאנו את עצמנו במפתיע במרכז רחבת הריקודים רוקדים טנגו ופסדובלה (יש כזה דבר, לא?) עם משפחות מאושרות, לבושות מחלצות חג. כשחזרתי אל השולחן הסתבר כי יש במקום גם רוסקי סטנדרט. הבקבוק שהוזמן העמיק לנו את קמטי החיוך הרבה יותר. ואני זוכרת גם בקבוק רביעי, אם כי אני לא יכולה לחתום שהוא נגמר כמו חבריו לפניו. בדרך הביתה התבקשנו לסור אל הבר. "בר?" נשאלה השאלה, "יש פה גם בר?". ולא סתם בר, מגה בר עם תאורה מנצנצת, לא ברור איך אדם שתוי אמור לעמוד בזה. מזווית העין ראיתי את שני הכתבים האחרים מסבים אל הבר ולוגמים לאגר לדרך. מהרגע הזה אני זוכרת מקטעים קצרים. כמה צעדים כושלים בדרך לרכב (בסיוע מסיבי של המבוגר האחראי שלצדי), עצירה דחופה בדרך כדי להשאיר לצד הכביש את כל הארוחה 'המפוארת' - זה לא היה מלבב - יקיצה בתוך ספינה בים גועש לפנות בוקר, ויום קשה מאוד וארוך יתר על המידה למחרת. אבל כאמור... משנכנס אדר מרבין בשמחה.