גם בכל הקשור לבירה מתייחסת לעצמה ארצות-הברית כיחידה נפרדת מהעולם. ככה זה כשיש לך יותר מ-4000 מבשלות פעילות, עשרות אלפי סוגי בירה ומיליוני צרכנים צמאים...

כל מי שביקר בעיר בוסטון השוכנת במזרח ארצות-הברית יודע כי במרכזה עובר 'שביל החירות' (Freedom trail) אשר בו עוברות כמה מהנקודות החשובות בהיסטוריה של ארצות-הברית כולה, ביניהן מסיבת התה המפורסמת של בוסטון ובית-המרזח הראשון בארצות-הברית. בוסטון היא ללא ספק עיר אשר גאה מאוד במסורת ובהיסטוריה שלה על כך שנטלה חלק חשוב מאוד במהפכה ובמרד נגד האנגלים שהיו מאבני הדרך לעצמאותה של האומה הגדולה הזאת. גם בתחום הבירה נחשבת בוסטון לחלוצה ולמקום בו החלה מהפכת הבירה העולמית. גם במקרה זה מקורה של החדשנות הוא במסורת.

נדמה שכל סגנון בירה שיוצר אי-פעם איפשהו במהלך ההיסטוריה, מיוצר כאן כיום... (צילומים: יח"צ)
נדמה שכל סגנון בירה שיוצר אי-פעם איפשהו במהלך ההיסטוריה, מיוצר כאן כיום... (צילומים: יח"צ)
לפעמים נדמה שכל סגנון בירה שיוצר אי-פעם איפשהו במהלך ההיסטוריה, מיוצר כאן כיום... (צילומים: יח"צ)

הכל החל בשנת 1984 כאשר ג'ים קוך, אז בוגר אוניברסיטת הארוורד היוקרתית, מצא מתכון ישן שהיה שייך לסבא-רבא שלו, של בירה שנקראה אז 'לואיס קוך לאגר' - לאגר בסגנון מינכן לפי חוק הטוהר הבווארי. ג'ים, דור שישי למבשלי בירה החליט לעזוב את הקריירה וללכת אחר חלומו. הוא הקים את מבשלת סמואל אדאמס (על שם המהפכן החלוץ, אף הוא בוגר הארוורד) והחל לייצר בירה בשם בוסטון לאגר. שלושה שבועות לאחר מכן הוא כבר זכה בתואר 'הבירה הטובה ביותר בארצות-הברית', בפסטיבל הבירה הגדול של ארצות-הברית והשאר היסט(ו)ריה...

הרבה מילים נכתבו על מהפכת הבירה ארצות-הברית בשנים האחרונות, וכמו בכל תהליך היסטורי מדובר למעשה ברצף של צעדים קטנים שמצטרפים יחד לכדי תנועה גדולה. גינס-איי פי איי, סמואל אדאמס נייטרו, נזירים טראפיסטים המייצרים אימפריאל סטאוט וקאסקים אנגליים מסורתיים בברים ברחבי העולם – כל אלה הן דוגמאות לצעדים המהווים יחד את המהפכה.

סמואל-אדאמס-בלאק-קובייה
סמואל-אדאמס-בלאק-קובייה
ארצות-הברית משמשת כר פורה למרכיבי הבירה: החל מלתת משובח משעורה דו-טורית, דרך שפע של זני כשות איכותיים (כשליש מייצור הכשות העולמי נמצא בארצות-הברית), וכמובן - מקורות מים נהדרים כמעט ללא הגבלה ברוב המדינות. כמשתמע, אך טבעי היה לקחת את הסגנון הקלאסי ולהחליף רק רכיב אחד ממדינת המקור באחר, כמו למשל ב-Pale Ale האמריקאי מול המקור האנגלי, שם הוחלפה הכשות האנגלית המעודנת בכשות האמריקאית המתאפיינת בניחוחות ובטעמים הדריים. גם ה-IPA הבריטי (אותו ייצרו עבור החיילים המוצבים בהודו לפני מאתיים שנה) קיבל טוויסט בדמות כשות האמריקאית ואחוז אלכוהול גבוה. השלב השני, לאחר שהצרכנים גילו מחדש את טעמי הכשות, היה למקסם את הבירה ולהעצימה, וכך נוצר ה-Double IPA, סגנון שהוא כבר אמריקאי לחלוטין.

דוגמא נוספת היא הטרנד החדש יחסית: בירה בתסיסה ספונטנית שנקראת במקור למביק, סגנון אשר נולד באזור קטן בבלגיה, בעמק הסיין, ליד בריסל. אפילו בירה איזוטרית זו (שגם בבלגיה איננה מן הנפוצות) זוכה לטיפול אמריקאי. אך כיוון שלא ניתן להשתמש בארצות-הברית בשמרים הייחודיים שנמצאים באוויר באזור הסיין, משתמשות המבשלות האמריקאיות בשמרי בר, או נכון יותר בשמרי פרא, שנמצאים בסביבתן.

ואיך מתייחסות מדינות אירופה ה'מסורתיות' לתופעה? האמת, ממש מרתק לראות את תנועת המטוטלת: פאבים באנגליה מחזיקים קאסק מתחלף מיצרני בוטיק שצצים בכל מקום, ועורכים פסטיבלי בירה מעניינים. גינס - אם כל הבירות האיריות המסורתיות - משיקה איי פי איי כדי לא להישאר מאחור. גם בבלגיה מבחינים בשינוי: מבשלות בלגיות מייצרות IPA כמו שוף הובלון והמבשלה הבלגית המפורסמת דובל-מורטגט החלה כבר לפני כמה שנים בפרויקט "דובל טריפל הופ" – בישול בירה בלגית קלאסית בשילוב זני כשות שונים בכל שנה כמחווה לחיבה האמריקאית לכשות, אותו צמח מופלא שמקנה לבירה את טעמה המריר ואת הניחוחות הפרחוניים או הפירותיים.

סמואל אדמס - בקבוק וכוס
סמואל אדמס - בקבוק וכוס
גם מבשלות אירופאיות מסורתיות נסחפו בשיגעון הבירה האמריקאית והן מגבירות את מעורבותן בשוק האמריקאי, כמו למשל מבשלת 'דובל' הבלגית שקנתה שתי מבשלות בירה אמריקאיות (שנוספו למבשלה קיימת בבעלות הבלגים במדינת ניו יורק), ותאגיד הבירה הספרדי הגדול San Miguel שרכש לא מזמן % 30 ממניות המבשלה המצליחה ממישיגן Founders. מבשלות אמריקאיות משתפות פעולה עם מבשלות אירופאיות ומוציאות מהדורות משותפות שנולדו מביקורים הדדים, כמו למשל שיתוף הפעולה בין סמואל אדאמס לווינשטפן הגרמנית עם הבירה "Infinium", או החיבור בין ברוקלין האמריקאית לשניידר הבווארית שהוליד בירת חיטה כשותית.

הנכונות לאמץ סגנונות מסורתיים לחלוטין, ויחד עם זאת לתת להם פרשנויות נרחבות, התגברה בשנים האחרונות. חלק מהפרשנויות תפסו ברבות השנים מקום של סגנון חדש לכל דבר ועניין, כמו לדוגמה דאבל איי פי איי. אך כמו במקרים רבים אחרים, גם בכל הקשור לבירה מתייחסת לעצמה ארצות-הברית כיחידה נפרדת מהעולם. המסורת והעבר חשובים מאוד, ללא ספק, אולם עם זאת הרצון והיכולת ליצור כל סגנון בירה - בין אם קלאסי ובין אם ייחודי ככל שיהיה - גורם לכך שנדמה שכל סגנון בירה שיוצר אי-פעם במהלך ההיסטוריה, מיוצר כאן כיום, כולל מידאס טאץ' - הבירה של המלך מידאס אשר יוצרה על-ידי סאם קלג'ונה מ'דוגפיש הד' לפני מספר שנים אחרי שנמצא המתכון המקורי שלה בטורקיה.

ספרי הבירה המקומיים מתייחסים לבירות האמריקאיות כאל בירות שנותנות את הטון ומהוות דוגמה גם לסגנונות קלאסיים ומסורתיים כמו בירת חיטה בלגית וסטאוט אירי. אפשר להבין זאת, שכן בתחרויות נחשבות רבות מהבירות האמריקאיות מעפילות ומובילות על מקבילותיהן מאירופה, לעתים אפילו כשהאחרונות הן המבשלות המקוריות של הסגנון. ככה זה נראה כשיש לך יותר מ-4000 מבשלות פעילות, עשרות אלפי סוגי בירה ומיליוני צרכנים נלהבים. ומה צופן העתיד? האמת היא שקשה לדעת איזה סגנון חדש יתחבב על החך האמריקאי וכמה חדשני, או מסורתי, עם נגיעות מקומיות הוא יהיה. מה שבטוח, משעמם לא יהיה כאן...