פעם, בעידן שלפני דונלד טראמפ, אפשר היה להניח שפסגה חשובה, דרמטית, תכבוש את הכותרות לפחות יומיים־שלושה בטרם תתרחש. פעם, בעידן שלפני טראמפ, אפשר היה להניח שלנשיא יש אינטרס שכך יהיה: למצות את ההזדמנות עד תום, לסחוט את לימון היחסי ציבור, למקסם את החשיפה. טראמפ לא חושב כך. שלושה ימים לפני מפגש הפסגה המסקרן בינו לבין שליט צפון קוריאה, קים ג׳ונג און, הוא עוד עסוק בהתכתשות אחרת. במקום שהעולם ידבר על ארצות הברית וקוריאה, העולם משתאה לנוכח חילופי מהלומות של ארצות הברית עם שכנתה מצפון, קנדה. מצד אחד, מפשירים יחסים – אולי – עם היריב הגדול ביותר. מצד שני – הוכחות בטוויטר – מקלקלים יחסים עם הידיד הגדול ביותר.



כל זה במסגרת מה שאיש עוד לא יודע להגדיר בדיוק. שיגעון – לטראמפ אין מושג מה הוא עושה. או סוג של גאון – טראמפ ממציא מחדש את הדיפלומטיה בדרך למימוש הבטחותיו לבוחר. לגנותו ייאמר: הוא מכניס את המערכת הבינלאומית לסוג של טרפת, מערער אותה, מטלטל אותה, ואולי בזה גם מסכן את יציבותה. לזכותו ייאמר: הוא פועל בלי להתעניין בשאלה מה יאמרו עליו בסלונים אירופיים, מה יחשבו עליו עמיתיו בבירות אחרות, האם מועדון המנהיגים הבינלאומי מחבב אותו. ובמילים אחרות: לטראמפ אין קושי מיוחד לקעקע קונבנציות ולהוציא את שאר העולם מאזור הנוחות שלו. האם מלחמת מכסים עם קנדה טובה לפועל האמריקאי? את זה ימים יגידו. אבל אם טראמפ סבור שהיא טובה, הוא לא יהסס לפתוח במלחמה כזאת. האם אמריקה צריכה לתמוך בהרחבתו מחדש של הפורום משבעה לשמונה, בצירופה של רוסיה שעוד משלמת על כיבוש חצי האי קרים? לא בטוח. אבל טראמפ סבור שכן, ולא מתבייש לומר זאת – גם בעת שהחקירה על קשריו שהיו־או־לא־היו עם רוסיה עודה מתנהלת.



המופע המשונה הזה ודאי לא נוסך ביטחון במי שממתינים לפגישת טראמפ-קים שתתקיים מחר (שלישי). איזה טראמפ יופיע לאירוע החגיגי הזה – טראמפ המפייס או טראמפ הבועט? ואיזה טראמפ ייצא ממנו – טראמפ המתרברב או טראמפ התוקף? חצי יממה לפני שהסתער על ראש ממשלת קנדה, ג׳סטין טרודו, וכינה אותו ״מאוד לא ישר וחלש״, טראמפ הסביר שפסגת ה־G7 הייתה ״מאוד מוצלחת״ ותיאר את היחסים עם שאר חברות הפורום כ״עשר״. כך שגם את תוצאות הפגישה עם קים – כפי שיוצגו בשעות שלאחר האירוע – צריך לקחת בעירבון מוגבל. יש הצלחה ויש הצלחה. יש ״עשר״ ויש ״עשר״.



השפלה של האמריקאי על ידי השליט המנוסה יותר. חרושצ'וב וקנדי בווינה, 1961. צילום: רויטרס



יחסי עופות


זה יהיה מפגש בין שניים מהמנהיגים הכי לא צפויים על הבמה העולמית. יש שיאמרו: מהכי לא צפויים ב־100־200 השנים האחרונות. אבל טראמפ כבר בישר שידע האם הפסגה עומדת להיות מוצלחת ״כבר בדקה הראשונה״. איך ידע? ״המגע שלי, התחושה שלי, זה מה שאני עושה״. הוא לא הנשיא האמריקאי הראשון להניח שעיניו החודרות מסוגלות לפצח את אישיותם של המנהיגים העומדים מולו. לאחר פגישת הפסגה הראשונה שלו עם ולדימיר פוטין, בשנת 2001, הנשיא ג׳ורג׳ בוש הסביר כי ״הצליח להציץ לתוך נפשו״ של השליט הרוסי וכינה אותו ״ישיר וראוי לאמון״. זו חוות דעת שתשתנה בהמשך הדרך, וידידות זהירה שתשתנה ליחסים מתוחים וקרים.



המפגשים בין נשיאים אמריקאים לבין שליטים של מדינות זרות מולידים לא מעט הפתעות ורגעים של תימהון. באחת הפגישות של בוש ופוטין הסביר השליט הרוסי בידענות שהוא ״יודע שיש לכם מפעלים לעופות לאמריקה ומפעלים לעופות לרוסיה״ – כלומר, פוטין חשב, או העמיד פנים שהוא חושב, שאמריקה מקפידה לשלוח לרוסים עופות שחוטים מזן נחות יותר לעומת העופות שנשלחים ללקוחות באמריקה. ״ולדימיר, אתה טועה״, אמר לו בוש. ״האנשים שלי אמרו לי שזה נכון״, התעקש פוטין.



וכמובן, היחסים לא התקלקלו בגלל עופות; הם התקלקלו בגלל עניינים גדולים יותר. בוש רצה דמוקרטיזציה עולמית, פוטין לא אהב את הרעיון. רוסיה פלשה לגיאורגיה, בוש לא אהב את הרעיון. בספרו של פיטר בייקר על נשיאותו של בוש, מתועדת שיחה בין השניים לאחר הפלישה. בתחילתה, פוטין מסביר שהפלישה התחייבה בגלל התנהלותו של נשיא גיאורגיה מיכאיל סאקשווילי. ״הזהרתי אותך שסאאקשווילי הוא חם מזג״, אמר לו בוש. ״גם אני חם מזג״, השיב פוטין. ״לא, ולדימיר״, ענה לו בוש, ״אתה קר מזג״. כך או כך, מפגשי הפסגה ביניהם לא הולידו משברים גדולים; לא העפילו לצמרת המצעד של מפגשים ששינו את ההיסטוריה. כזה היה המפגש של ג׳ון קנדי עם חרושצ׳וב ב־1961, שבו הושפל הנשיא האמריקאי על ידי שליט מנוסה ממנו – יש הסבורים שמשבר הטילים בקובה הוא תוצאתו של מפגש זה שהותיר אצל הרוסים תחושה שהם מתמודדים עם ילד חסר ביטחון ועמוד שדרה. כאלה היו גם הפסגה של ניקסון וברז׳נייב בשנת 1972, שהולידה הפשרה, והפגישה של רייגן וגורבצ׳וב ב־1985.



בוש טען כי פוטין “ישיר וראוי לאמון". פגישת הפסגה ב־2001. צילום: רויטרס



ספרו של דיוויד ריינולדס על ״שש פגישות שעיצבו את המאה ה־20״ הציב את קנדי־חרושצ׳וב בתחתית הרשימה, ואת רייגן־גורבצ׳וב בראשה. הספר מתאר, בין השאר, את ההכנות הלא מספקות למפגש הראשון, ואת ההכנות המדוקדקות למפגש השני. וברור שאם מקבלים את התיאוריה שלפיה הכנות נותנות סיכוי למפגש מוצלח, יש סיבה לדאוג לקראת המפגש של טראמפ וקים. זה מפגש שנתפר בזמן קצר יחסית, שהנשיא האמריקאי שמגיע אליו עוד לא מנוסה מאוד ביחסים בינלאומיים, ושגם הצוות שלו לא לגמרי מנוסה, וגם התחלף לא מזמן. מעבר לזה, טראמפ כבר אמר בפומבי שהוא מתכוון לאלתר. ״זה משהו שהוא תמיד החלטה של רגע״, אמר על האופן שבו יתקדם עם קים.



מצד שני, נדמה שיעדיו של המפגש ברורים לשני הצדדים. אלה יעדים שלא חל בהם שינוי ממשי כבר כמה עשורים. ארצות הברית רוצה פירוק מנשק גרעיני בחצי האי הקוריאני, ומדיניות פתוחה יותר מצד הצפון. המשטר של קים רוצה להבטיח את שרידותו בסביבה מסובכת – קרי, לשמר את כוחו לגרום נזק גדול מספיק שירתיע את יריביו ממתקפה או מחתרנות נגדו.



בין התחממות להתקררות


אבל מול שני היעדים הללו עומדים יעדים נוספים העשויים למתן אותם. הקוריאנים יודעים שלגרעין יש מחיר כלכלי גבוה מאוד. הם רואים את הדרום משגשג, מתפתח, בעוד שהצפון תקוע בעוני מחפיר. מי שאופטימי מניח שקים הגיע למסקנה שיעדיו בתחום ההרתעה הושגו, ושבאה העת לחתור להתפתחות כלכלית. הוא לא יוותר כמובן על מה שהשיג, אבל אולי יסכים להסתפק במה שיש לו, ולחדול מהמשך הפיתוח הגרעיני בתמורה לשיפור הדרגתי במצבה של מדינתו. זה תלוי כמובן, בין השאר, בשאלה אם טראמפ יסכים לסידור כזה: הכרה דה פקטו במה שכבר יש לצפון קוריאה, כדי לפתוח בתהליך של פתיחת שערים ונורמליזציה של היחסים.



לכל זה מתלוות שאלות רבות אחרות: כיצד תקבל סין הסדרים שיוסכמו בין הצפון לבין ארצות הברית, כיצד תגיב דרום קוריאה, האם יפן תסתפק בערבונות אמריקאיים. פרשנים המכירים את מרקם היחסים המסובך הזה חלוקים גם בשאלה עד כמה חמורה האפשרות של כישלון הפסגה. יש הסבורים שכישלון משמעו ״קטסטרופה״ – משום שארצות הברית תעבור לפסים של עימות, כולל צבאי, והצפון יגביר את מאמציו לייסד הרתעה קשוחה, כולל גרעינית. יש גם הסבורים שכישלון משמעו חזרה לשגרה המוכרת זה עשרות שנים. עוד משא ומתן, קצת התחממות, קצת התקררות, ופסגות נוספות בהמשך. גם לרייגן וגורבצ׳וב היו פסגות מוצלחות יותר (ז׳נבה), וכאלה שנלמדות ככישלון (רייקיוויק). מה שחשוב איננו היכולת לצאת מפסגה אחת מרוצה, אלא למסד מערכת יחסים שתוביל בסופו של דבר להצלחה.



האם טראמפ בנוי לזה? אם תשאלו את טרודו הקנדי, כנראה שהתשובה תהיה שלילית. יום אחד יש להם פגישה מנומסת וסבירה, יום אחרי הנשיא האמריקאי מטיח עלבונות אישיים. אבל ייתכן, כמובן, שטרודו פשוט איננו הפרטנר המתאים לטראמפ. אולי מול טראמפ צריך דווקא את קים – מי שמסוגל גם הוא להשיב בעלבון, מי שגם לו לא אכפת מה יאמרו עליו בסלונים אירופיים, מי שמשחק בקלפים שיש לו המשחק הכי קשוח שאפשר.