המונדיאל כאן ומאיר שלי לא. מה עשית, מחלה ארורה. כמה זמן תכננת את מסע ההשמדה שלך. היום אני די בטוחה שקיננת לך שם כבר במונדיאל האחרון. האם לחשת לו בשקט, "תהנה, תהנה, זה המונדיאל האחרון שלך?"  
הלב מתכווץ מכאב. הכל כל כך מוחשי. ההכנות שלפני, השעות והימים שטרח וקרא ואסף מידע מכל מקום אפשרי. כל מגזין שיצא, כל חומר מקצועי שנכתב, הוא קרא על כל קבוצה וכל שחקן. חזר ובדק שמות לא מוכרים כדי לוודא שלא יהיה שיבוש. הייתי עדה לשיחת בירור כזאת עם חתננו השוויצרי, על הגיית השמות של שחקני נבחרת שוויץ. הדפים, שאת חלקם מצאנו בין חפציו לאחר מותו, היו ערוכים בכתב יד צפוף ובלתי קריא. 
אני נזכרת בהכנות לנסיעה. במזוודה שהייתה פתוחה במשך שעות על המיטה, ואת הניסיונות שלי לדחוס לתוכה ציוד לחודש שלם. איך מכניסים כמויות של חולצות, ג׳ינסים, לבנים, נעליים וז׳קט ״על כל מקרה״ למזוודה אחת בינונית, שלא תכביד על המעברים בין בתי המלון ותתאים לתא המטען של כלי הרכב. 

במקרים רבים מגיעים מנסיעה מתישה של שעות ישר למגרש ולשידור, אבל מי מקטר. זה מסוג העבודות שמאוהבים בהן, ומאיר אכן היה מאוהב. אחרי עשרות שנים של שידורים, בהם מונדיאלים, יורו, אולימפיאדות, אליפויות ומשחקי מכבי תל אביב באירופה, עדיין בערו בו הלהט והתשוקה. לא ניכרה בשום מקום עייפות החומר. עדיין היה חד ומדויק, ולמזלו גם ניחן בזיכרון מרשים. החלום הגדול שלו היה לשדר את הנבחרת שלנו ביורו או במונדיאל. הוא כל כך קיווה שהם יגיעו לשם שוב ביום מן הימים, אבל את זה הוא כבר לא הספיק להגשים. 
***
משחק הפתיחה מתקיים השנה בדיוק ב־14 ביוני, יום הולדתה של בתנו סיון. היא נולדה בלונדון, בעיצומם של משחקי הגביע העולמי שנערכו ב־1978 בארגנטינה. היו ארבעה משחקים ביום הזה, עם מיטב הנבחרות - ברזיל, הולנד, גרמניה, איטליה ונבחרת ארגנטינה המארחת, שגם זכתה בסופו של דבר בגביע. מאיר מאוד קיווה שהלידה לא תהיה דווקא ביום הזה, ומראש התריע שיהיה לו קשה מאוד להתנתק. כמובן שדווקא לילה לפני התחילו הצירים. כשהגענו לבית החולים שלחתי אותו הביתה לישון. "לך תנוח מאמי, מחכה לך יום 'קשה' מחר". ארבעה משחקים! מה זה לעומת ״סתם״ לידה. 
למחרת, כשהוא התפנה לטלפן לבית החולים כדי להתעדכן מתי כדאי להגיע, התינוקת, מה לעשות, לא חיכתה למחצית והחליטה לצאת. כשהאחות שאלה אותי איפה בעלי, אמרתי לה שהוא רואה כדורגל... היא הסתכלה עלי במבט מלא רחמים. במשך 40 שנה הוא לא הפסיק להתנצל על זה, אבל אני באמת ובתמים הבנתי אותו ומזמן כבר סלחתי.
מאיר תמיד הכין לנו את תוכנית המשחקים לכל החודש לפני שהוא נסע. מסמן את הנבחרות ואת הקבוצות בכל בית, ועל הדרך נותן לנו שיעור על איך וכיצד לקרוא את המפה. הוא סימן את המשחקים אותם ישדר, את הערים, את האיצטדיונים ואת השעות. סדר מופתי. גם אם רצינו, לא יכולנו ללכת לאיבוד. תלינו את הטבלה לאחר כבוד במרכז הסלון, והקפדנו לסמן באיקס כל משחק שנגמר. עקבנו אחרי השידורים. קצת חיפפנו בצפיות, אבל תמיד היינו בעניינים וידענו להפגין ידע. כשהגיעו הטלפונים מהמגרשים לאחר המשחק, למזלנו תמיד היה כל כך הרבה רעש, שיכולנו להגיד שהיה משחק מעולה גם אם היה אפס־אפס מאכזב (תמיד היה אפשר להכחיש אחר כך) ושהשידור היה נפלא, בלי לפרט יותר מדי. 
אני מתגעגעת לטלפונים של אחרי המשחק. הלוואי ויכולתי לשמוע ולו רק לרגע את הקול הנרגש והמאושר שלו מהמגרש. אני עדיין שומעת את הרעשים ברקע, ומצטערת על כל דקת שידור שהחמצתי. אבל מאיר לא כאן, ובשבילי זה יהיה מונדיאל עצוב. אין לי מושג מה קורה שם למעלה. מי יודע, אולי הוא בכלל  צופה במשחקים, נהנה לו מכל רגע וממתין למחצית כדי להעיף מבט למטה ולהתעדכן.