אשליה מתקנת: "המשת"פ" צוחק על האפליה ועל הפתרונות שלה

קחו סופר מוערך, יוצר שזכה בפרסים יוקרתיים, פרופסור באוניברסיטה אמריקנית נחשבת, גבר נאה במשקפי אנטי–חנון המתגורר בניו יורק. התבוננו בפנים האפרו–אמריקניים הרגועים שלו, התרשמו מהבעתו האינטליגנטית. מה יהיה נושא הרומן המרהיב שפרסם אותו לפני שלוש שנים?

היצירה של פול בייטי (יליד 1962) אומנם מוקמה בעיצומם של ימי ברק אובמה, אך היא מדברת על חוסר הסיכוי להיחלץ מן האפליה הגזעית בארצות הברית. “אני זוכר את היום שאחרי ההשבעה של הבחור השחור, איך פוי צ'שייר, גאה כמו טווס, הסתובב בעיר במכונית עם הגג הנפתח, צופר ומנופף בדגל אמריקני". בייטי אומר בסיפור הזה, שכל כמה ששחור–עור יגשים את חלומותיו האישיים, יזכה להוקרה, יתפרנס היטב ויחייך למצלמה, הוא עדיין יחוש שאין תיקון. אין תיקון לפשע הנורא הראשון. העבדות נאסרה בארה"ב–1865, אבל הגזענות עדיין חורקת שיניים מתחת לאיפור הפוליטיקלי–קורקט. “ומה עם האמריקנים הילידים?" שואל המספר את פוי החוגג את ניצחון אובמה, “מה עם הסינים, היפנים, המקסיקנים, העניים, היערות, המים, האוויר, הקונדור הקליפורני המחורבן?". אמריקה לעולם לא תספיק לתקן את עוולותיה.

בייטי, סופר שזכה להוקרת המבקרים, מקדיש רומן דווקאי לאשליית האפליה “המתקנת". הוא המציא דרך מלהיבה לקעקע את המסורת הספרותית של המסכנוּת. הוא צוחק. בהשתוללות של אלף ואחת מטאפורות ייחודיות, שאף עורך לא היה מעז להעיף מהטקסט, הוא לועג לאמריקה הלבנה, השלטת, ולאמריקה הצבעונית הזועמת. לפני שנים אחדות ערך אנתולוגיה של הומור אפרו–אמריקני, ובספר הזה הוכיח שהומור עצמי הוא נשק מצוין לניגוח הצביעות, האויבת הגדולה של המקופחים. ההומור המסתחרר בסיפור הזה אומנם מעיד על המרירות העתיקה, אך הוא גם ממיס אותה, ומעניק כוח התמודדות. אם המצב רע, קובע כאן בייטי, אז זה מה שהוא. לכן, הבה נשתעשע בו, נשחק אותו לידינו.

בייטי צוחק על הכושי והכושיות. לגיבור הצעיר חובר קשיש שמתעקש להיות לו לעבד. הוא עבד עצלן וברברן, קלישאה של עבד, אבל הוא מדייק בהגדרת המצב. בעבר העולם היה מסודר, ידעת להיכן אתה שייך. היום כל הגבולות מיטשטשים, ובעצם אין לך מקום מוגדר משלך. הומיני הוא הדגש של העלילה, הסנשו פנשה שלה. בייטי מכנה את הדמויות כהות העור בכינוי שאסור להגות עוד בחדרים מצוחצחים. אבל הוא הוגה אותו בשכונה קטנה ומוזנחת בשולי לוס אנג'לס, שבה אין צורך בזיוף. עיר המלאכים התאוותנית בולעת את השכונה ומאפסת אותה. מוחקת את גבולותיה כמו את שמה, דיקנס. נכון יהיה להיזכר עכשיו בצ'ארלס, העיתונאי והסופר האנגלי שהכיר מקרוב שכונות קודרות.

המספר הוא כושי אחר. לא כועס, לא פושע, לא עסקן. הוא חקלאי. מצטיין בגידול ירקות ופירות שטעמם יצא לתהילה. התפנית הזאת בביוגרפיה הקולקטיבית של הכושי מייחדת אותו, כמו גם יוזמתו לשרטט מחדש את גבולות דיקנס, ולהחזיר לה את שלטי שמה. הוא מתחנך אצל אב שנחשב לפסיכולוג השכונתי ודרכי החינוך שלו תובעניות ואכזריות, כי המציאות תובענית ואכזרית: “אבא אף פעם לא האמין בסגירת מעגל. הוא אמר שזה מונח פסיכולוגי שקרי". האב נודע כמי שידע להרגיע כושי משוגע, והבן יורש את יכולתו, אך לא במילים אלא במעשים. איך הוא מציל תינוק שאמו המוטרפת מטלטלת מעבר למעקה המרפסת? הוא מטפס אל האם ומציע לה פרי עסיסי.

ההיגיון המהופך מוליך אותו ליוזמה חתרנית: הוא מחזיר לקהילה את ההפרדה הגזעית. וכך, מלבד מכירת פירות ועשב משובח לעישון, הוא מתקין שלטים במקומות ציבוריים, שלא רבים מבחינים בהם, אך כולם מצייתים להם. למשל, “שמור ללבנים בלבד". הספר מציע הליכה מוגזמת לאחור. כך, השם המקורי של הספר מבטא בגידה (“The Sellout"), או מכירת חיסול. השם העברי פחות ממוקד, לדעתי (גם אם בדיקנס יש המכנים את המספר "משת"פ"), ומבחינה טיפוגרפית הוא נראה בעייתי על הכריכה.

זוהי יצירה תוססת, קליידוסקופית. סיפור היפראקטיבי מבריק וקומי, שמעמיד את התיקון–לכאורה של שוחרי השוויון נוכח מראה מקצינה. עידן אובמה חלף כלא היה. לא היה תיקון ולא יהיה, ועם היש הזה צריך לדעת ללהטט. במיוחד עכשיו, כשלפנינו מתנוססת ההוכחה הניצחת בדמות טראמפ. 

"המשת"פ", פול בייטי, מאנגלית: גיא הרלינג, ספרייה לעם, עם עובד, 362 עמ'

****

בעיות אישיות

לכל אחד יש בעיות אישיות. לעתים מדובר באסונות של ממש, כמו רצח אשתו של מישהו, ולעתים מדובר במפקח משטרה, הבוס שלך, נגיד, שמלאֶה אותך בחקירה אל תוך הלילה ולא מניח לך לחזור הביתה לאשתך החמימה. הוקן נסר, סופר שוודי, יליד 1950, מומחה בעלילות משטרתיות, מכניס הפעם את מחלק הרצח שלו לתשאול במתחם בית ספר לא ידידותי. המפקח ואן וטרן עצמו למד באותו מבנה משוריין, ואינו שש להיכנס לתוכו, אך מורה אחת נרצחה בביתה, ובעלה, שגם הוא מורה בבית הספר, מואשם ברצח.

ואן וטרן משוכנע שהבעל חף מפשע, אבל הוא יודע שבית המשפט ישלח אותו לכלא. דמותו של המפקח המחוספס, הרודה בהומור בפקודיו, מושכת סימפטיה. הוא גבר עם בעיות משלו (אשתו עוזבת אותו ושבה אליו חליפות ובנו מתגורר בבית סוהר), אך החושים האמפתיים שלו הם שמוליכים אותו לאיתור הרוצח. הספר נקרא בתנופה אחת, ורק פגם אחד בו: שמות המקומות האירופיים בדויים. אין מקומות כאלה. בעלילה שמקפידה במועדים ובזמני התרחשות, היעדר הממד הגיאוגרפי האותנטי הוא חיסרון שמפריע לחוויה השלמה (“דג חמקמק", הוקן נסר, משוודית: רות שפירא, הכורסא, 294 עמ').