ב-1980, כשנה אחרי שנכנס לתפקידו כמושל עזה, החליט תא"ל במיל' יצחק שגב להוציא ספר המתאר איך תיראה הרצועה בשנת 2000. בניסיון להציג כמה שיותר דעות וזוויות, הוא ביקש מכל קציני המטה שלו לתת את הערכתם. "כשסיכמתי את החומר, חשכו עיני", מספר היום שגב. "היה צורך בתקציבים בלי סוף לשיקום הפליטים, להקמת מרפאות. עזה נראתה כפצצה אטומית שמדינת ישראל לא תוכל לטפל בה משום היבט. לא דמוקרטי, לא דמוגרפי ולא כספי. כמפקד צבאי כתבתי לממונה עלי, שר הביטחון עזר ויצמן, שאני מציע לברוח מעזה כמה שיותר מהר. רפול, שהיה רמטכ"ל, ראה במה שהעליתי לכתב בגידה והביא אותי לבירור אצל מנחם בגין. ראש הממשלה אמר: 'תת–אלוף שגב, נכבדי, חבל עזה הינו חבל מחבלי ארץ ישראל. לצערי, הוא לא יסופח בימי חיי, אבל בעתיד יסופח גם יסופח'. עמדתי במצב מביך, אבל לא פחדתי. אמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, הייתי מפקד סיני במשך חמש שנים וכעת אני מפקד רצועת עזה. אני רוצה להגיד לך שפעם מדינת ישראל הגיעה עד לוואדי אל–עריש. בוא ניקח את הקטע ההוא ונחזיר למצרים את עזה בתמורה.
בגין ענה: 'תת–אלוף שגב, נכבדי, סיני הוא לא ארץ ישראל. אני ויתרתי למצרים בסיני עד לאינץ' האחרון'. חשוב לי שתדע את הדברים, כי יש כאלה שאני פוגש ואומרים שבגין רצה להחזיר את עזה והמצרים סירבו. אני אומר לך, ממקור ראשון, שזה לא מה שהיה. בגין שמר עלי. אמר שיש לי זכות להגיד את דעתי פעם אחת, ושיותר לא אעלה אותה על בדל שפתי".
לא כיסון עם שמנת
מי היה מאמין שאת כאב הראש הזה, שמעיף עלינו במקרה הגרוע טילים ובמקרה הפחות גרוע עפיפוני תבערה, לא חשבו אפילו להחזיר. ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, ראו בעזה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בשר מבשרנו.
"עניין עזה אינו כיסון עם שמנת של תנובה", אמר לנוכחים שר החינוך והתרבות זלמן ארן. "זהו עניין גדול. לא נחזיק את עזה באופן קונספירטיבי. היא עוברת משטח כבוש להיות ישראל". מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג, דודו של יצחק מהמחנה הציוני, הציע: "איני רוצה להכניס את זה בהסכם, רק בסוף נכתוב לחוד: 'זה מובן שרצועת עזה היא כבר חלק מישראל'". אשכול: "אפשר לומר מה שהיה תחת המנדט הבריטי".