רגע לפני שאנחנו צועדים בחדווה לתוך מלחמת העפיפונים הראשונה שלנו, שווה לעצור לרגע ולחשוב איך הגענו עד הלום ואם באמת זה כדאי. ההישגים הצבאיים של צוק איתן, שהביא לשלוש וחצי שנות שקט בעוטף עזה, בוזבזו על ידי הממשלה באי־עשייה מדינית. עכשיו אנחנו נמצאים כבר בתוך דינמיקה שמובילה אותנו לעימות. אז לפני שאנחנו מקצרים את חייהם של עשרות בחורים שנשלח אותם להסתער על מצבורי הבלונים בעזה - למענם, ולמען עשרות המשפחות שעולמן ייחרב עליהן, אנחנו מחויבים לבחון אם יש ברירה אחרת.



שר הביטחון לא מסתיר את דעתו שעימות בעזה עכשיו הוא הכרחי. "אין ברירה", הוא אומר בשיחות סגורות, "אחת לכמה שנים צריך להכות בחמאס כדי שלא ירימו ראש". עוד שרי קבינט מצטרפים אליו ומדי בוקר מנסים להישמע גבריים כשהם מכריזים: "דין עפיפון - כדין רקטה". אז זהו, שלא ממש. השריפות בעוטף עזה אכן מחרידות. הלב נצבט מלראות את השדות השחורים. אבל עפיפונים לא הורגים - רקטות כן. מי שממליץ להרוג את משגרי העפיפונים חייב לקחת בחשבון שבמקומם יבואו רקטות, והן יקטלו גם בצד שלנו.



מלחמת צוק איתן, על אף ניהולה הכושל, הביאה לנו 42 חודשים של שקט בעוטף עזה. חמאס, שספג מכה קשה, חדל מלירות לעבר ישראל ואף פעל בנחישות למניעת ירי של ארגונים אחרים. הזמן הזה אפשר ליישובי העוטף לשגשג: אלפי ישראלים הצביעו ברגליים ורכשו דירות חדשות בהרחבות היישובים. דור חדש של ילדים נטולי־טראומה צמח שם בלי להרטיב במיטה.



אבל כל הישג צבאי הוא חסר משמעות בהיעדר מעשה מדיני שבא אחריו. נאמן לתפיסת הביטחון שניסח דוד בן־גוריון, הגורסת שתפקיד הצבא הוא להרחיק את סבבי הלחימה הבאים, שמר צה"ל על מדיניות מרוסנת סביב הרצועה וניסה להציף בפני הדרג המדיני את הצורך בהסדרה כלשהי, שתיתן אופק לתושבי הרצועה. ניסיון זה נפל על אוזניים ערלות.



שריפה בעוטף עזה. צילום: כבאות והצלה מחוז דרום



עשרות דיוני קבינט שעסקו בעזה לא ניסו אפילו לנסח מהי המדיניות הישראלית מול הרצועה, מעבר לניהול המתמשך של הסכסוך. הצעות להסדרה שהוצגו על ידי צה"ל, ארגוני מודיעין וגם שרים בקבינט - נדחו כולן על הסף. ראש הממשלה ושר הביטחון בלמו כל דיון בחזון עתידי של יחסי ישראל עם הישות המכילה שני מיליון בני אדם השוכנת לצדנו.



צה"ל ומתאם הפעולות בשטחים הציגו בעקביות את נתוני המצוקה הגוברת בעזה - אבל ההנהגה שלנו לא התרשמה. אולי האמינה שאם נמנע משני מיליון איש פרנסה, מים, חשמל וזכות תנועה - לא תהיה להם ברירה אלא לאמץ בסופו של דבר את החזון הציוני. ואז התחלנו לשתף פעולה עם אבו מאזן, שכל רצונו היה להתעמר בתושבי הרצועה ולראות את אותנו ואת חמאס מדממים בעוד עימות.



קיצצנו בחשמל, לבקשתו, כדי שלא יוכלו להתקלח במים חמים בחורף וכדי שלא יהיה להם מקרר לשמור מצרכים בקיץ. החודש הוא הגדיל לעשות: בעיצומו של חג הרמדאן הוא החליט לשלם רק מחצית המשכורת ל־78 אלף עובדי הרשות בעזה. דמיינו מה היה קורה לו עובדי המדינה שלנו היו מקבלים חצי משכורת בערב ראש השנה. אבל הממשלה הלאומית הגאה שלנו, ששריה לא מחמיצים הזדמנות להשמיץ את אבו מאזן (ובצדק), הפכה להיות משתפת פעולה שלו.



חמאס, שנואש מההתעלמות הישראלית לפניותיה להפסקת אש, פנה אל ההפגנות לאורך הגדר, ומשאלה לא צלחו - גילה את האפקט ההרסני של העפיפונים, שנתפסים בעיניו כנשק לגיטימי ולא־קטלני. הנהגת חמאס, שהוכיחה פרגמטיות בשנים האחרונות, עדיין לא חפצה בעימות נרחב עם ישראל, אבל במצוקתה היא מוכנה לקחת את הסיכון.



הדירקטיבה המדינית לצה"ל הייתה להסלים את התגובות הצבאיות לעפיפונים: תחילה בירי אזהרה לצד החוליות, אחר כך בתקיפה של מכוניות משגרי העפיפונים, ומהשבוע בתקיפה של תשתיות חמאס. מהצד השני, גם חמאס שינה את המשוואה, ומעכשיו הוא מתכוון להגיב בירי רקטות על כל תקיפה ישראלית, והנה עלינו על המסלול הבטוח לעימות. עוד כמה לילות של ירי כמו הלילה של יום שלישי ואנחנו במערכה חדשה מול עזה. אין סיבה לפחד מעלובי החיים של עזה: הם לא יכריעו אותנו, לא יכבשו אותנו וכל עימות יכאב להם יותר. אבל מה יש לנו להרוויח מעימות כזה? גם העימות הבא, מוצלח ככל שיהיה, יחזיר אותנו לכל היותר לנקודה שבה היינו בחודש מרץ האחרון.



אפילו אם נאמץ את שיטתו של אביגדור ליברמן, שלפיה עימות עם חמאס הוא הכרחי כל כמה שנים - לא עדיף להתחיל אותו בשלב שבו השלמנו את הקמת המכשול התת־קרקעי? ידוע לישראל שיש עדיין מספר לא מבוטל של מנהרות שטרם התגלו. יהיה נבון יותר לחכות עד שהאיום הזה ינוטרל לחלוטין לפני שאנחנו קופצים ראש לעוד מלחמה בעזה.



תזכורת מאיראן


כל זה קורה בזמן שהמערכה הישראלית להרחקת האיראנים מסוריה מגיעה לרגעי ההכרעה. לפי מקורות אמריקאיים, ישראל פעלה השבוע הרחק מכאן, על הגבול שבין סוריה לעיראק, כנגד התבססות נתיב יבשתי חדש של הברחות נשק מאיראן ללבנון ולסוריה. תושבי הצפון מוכנים להישבע שמעבר לתקיפה הזאת, היו השבוע עוד כמה תקיפות משמעותיות שלא דווחו.



הנשיא בשאר אל־אסד עומד לפתוח במתקפה שנועדה להחזיר לו את השליטה בחורן ובגולן הסורי. בשנים האחרונות נבנה שיתוף פעולה מופלא בין ישראל לבין תושבי הכפרים בצד הסורי של הגולן. חזרתו של אסד לגבול אינה מבשרת טובות, אבל היא כנראה בלתי נמנעת. ישראל חייבת לוודא, ואם צריך גם בכוח, שאסד יחזור לבדו, ללא נספחים איראניים או לבנוניים. זו המערכה האסטרטגית שלנו, והחיכוך בעזה רק מסיט את תשומת הלב ממנה.



אסד. צילום: רויטרס



האיש שמוביל את ההתפשטות האיראנית, קאסם סולימאני, איבד בחודשים האחרונים הרבה מהקרדיט שהיה לו בטהרן. הוא כבר לא זוכה לאותו גיבוי שהיה לו לפעולותיו בסוריה, תימן, עיראק ולבנון. אבל קיבלנו השבוע תזכורת שגם המודיעין האיראני לא שוקט על שמריו. נכון שהוא זכה בפרס של מתנדב בדמותו של גונן שגב, ועדיין גיוס של שר לשעבר הוא הישג משמעותי למודיעין שלהם.



האינדיקציות המחשידות החלו להגיע לפני יותר משנה. אפשר להניח שאז הוטל מעקב של המוסד הישראלי על פעולותיו של שגב. משהתבסס התיק - הוא יצא, מסיבות שטרם פורסמו, לגינאה המשוונית, ונעצר. שם עומת לראשונה עם החשדות נגדו והודה מיד, עוד לפני שהגיע לישראל. הסיפור על דרך הבאתו מגינאה למעצר בישראל - עוד יסופר.



הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר


[email protected]