רפורמה מהפכנית בצבא הרומי נזקפת לזכותו, וגם לחובתו, של המצביא והמנהיג הפוליטי גאיוס מריוס. שבע פעמים נבחר מריוס לקונסול, יותר מכל מי שבא לפניו או אחריו. מעשיו ראויים להילמד בכל בית ספר הבוחן מעשים ותוצאותיהם, אלה הצפויות יותר ואלה הצפויות פחות.



ברקע עוד מהדהדים קולות הקרב על החוק החדש לאי־גיוס חרדים לצה"ל. כל עידן והמריוס שלו, כל צבא והרפורמה שלו. המצביא הרומי פתח את הצבא לפשוטי העם. הפך אותו מצבא איכרים המבקשים לחזור לשדותיהם, לצבא של מקצוענים מאומנים המתכוננים כל העת לקרב הבא. ייתכן שבלי צבא כזה, רומא הייתה נגמרת הרבה קודם. גאונותו של מריוס עמדה למבחן בתוך זמן לא רב, כאשר נדרש לבלום את שבטי הקימברים והטבטונים שאיימו על רומא. מצד שני, בהקמתו של הצבא במתכונתו החדשה נזרעו לא מעט זרעי פורענות: צבא המקצוענים לא היה נאמן לרומא, אלא לגנרל המנהיג אותו, ולסל ההבטחות לתגמול שקיבל טרם היציאה לקרב. הוא הפך מצבא שמגן – לצבא שמאיים לעתים גם על מדינתו שלו.



זה טבען של החלטות שהשלכותיהן ארוכות טווח ורחבות, כמו ההחלטה להעביר השבוע, עוד לא בגרסה סופית, את חוק האי־גיוס. החלטות כאלה נגמרות לעתים בטוב, לעתים ברע. לעתים הן נגמרות גם בטוב וגם ברע.



יש, כמובן, מה שמראש ניכר לעין: בעצב ראוי לקבוע שישראל איבדה זה מכבר את זכותה המוסרית לתבוע מכל צעיר להתגייס לשירות חובה. בסיפוק ראוי לשים לב שרוב צעיריה של ישראל אינם בוחרים לממש, בשלב זה, את זכותם המוסרית (גם אם לא החוקית) לחמוק מגיוס לא הוגן. בדאגה מותר להזכיר שמחר הם עלולים להחליט אחרת, ושמרגע שרבים מהם יחליטו אחרת, יהיה קשה מאוד לגלגל את הגלגל לאחור. בכעס ראוי לומר שהנהגת הציבור החרדי מתנהגת באורח מגונה, ולמרות זאת נהנית מהשפעה ומהלכים בשלטון. באכזבה ראוי לומר שהציבור לא מצליח לגייס את כוחות הנפש לשנות את משוואת הכוחות הפוליטית המאפשרת את ההתנהגות המגונה הזאת. בתקווה ראוי לומר שיש בדור הצעיר של החברה החרדית אי־נוחות גוברת מהמצב שנוצר.



ומה יהיו תוצאות ההחלטה? ייתכן שיביאו, כפי שמקווים המחוקקים, להשתלבות הדרגתית ונחוצה של חרדים בשוק העבודה, וכפועל יוצא אולי גם בצה"ל. ייתכן שיביאו, כפי שחוששים המתנגדים, לנסיגה הדרגתית של שאר הציבור מנכונותו להתגייס ולשרת ביחידות קדמיות. ייתכן שיקרו גם זה וגם זה. כלומר, ישראל תצא נשכרת וניזוקה: נשכרת כלכלית וניזוקה ביטחונית. או חברתית.



לא תמיד קל לדעת מה חשוב ממה: ההשתלבות הכלכלית או הנשיאה בנטל הביטחוני. לא תמיד קל להעריך מה מסובך ממה: כפיית גיוס על החרדים, או בלימה של שחיקת המוטיבציה של הלא חרדים. ממילא, לאזרח קשה להאמין שהחלטות בנושאים הכבדים הללו מתקבלות מסיבות ענייניות. הוא רואה תמרונים פוליטיים. הוא מזהה קואליציות שלטוניות. הוא מריח קומבינות. יש לו בנים או בנות בצבא. יש לו בנים או בנות שלא ניתנה להם האפשרות לבחור אם כן או לא.



חייליו של גאיוס מריוס זכו לפיצוי נדיב על שירותם המסור. חולקו להם קרקעות להתיישב עליהן, לא בלי מאבק, שכלל בין השאר מהלכים של כפייה על המחוקקים לכבד את מה שהחיילים חשבו שמגיע להם בדין. וכמובן, כל זה לא יקרה כאן, בישראל. כאן החיילים לא נאמנים למצביא, ולא יאיימו על הסנאט ולא ינקטו אלימות כדי להרוויח זכויות יתר שמגיעות להם על פני מי שאיננו משרת. הסכנה הרובצת על ישראל היא שחייליה ינהגו כמו הציבור ששולח אותם ללבוש מדים. הוא אדיש למראה חקיקה בלתי נסבלת. הם יהיו אדישים למראה המעטפה של צו הגיוס.