"ליהוק הוא גורלי להצלחת הצגה", קובע הבמאי הוותיק אילן אלדד, בהסתמך על ניסיונו העצום מאז היותו יד ימינם של שניים מבמאי העל שפעלו בארץ - תורולד דיקנסון ב"גבעה 24 אינה עונה" ואוטו פרמינגר ב"אקסודוס", בכיכובו של פול ניומן, שגילם את ארי בן כנען. יש לו דעה נחרצת על חשיבות הליהוק, ואותה הוא עומד להשליך במלוא יהבו על רוני דלומי, שתגלם את דמותה ההרואית של הצנחנית חנה סנש בהצגה לשתיים, שתתבסס על חליפת המכתבים בינה לבין אמה קתרינה.



מה שמאפיין את אלדד (89) הוא נועם ההליכות והזקן. בגילו במאים כבר נחים על זרי תהילת העבר, בעוד שהוא ממשיך להניף את שרביט הבימוי שלו. הוא מתמחה בבימוי הצגות קאמריות, מעוטות משתתפים, כמו ההצגה על חנה סנש. “אני מאמין בהרכבים קטנים, מינימליסטיים, קאמריים", הוא מצהיר, “אם כי אף פעם לא התחייבתי להצטמצם רק בהפקות כאלה. בהצגה הבאה שלי, שתבוא אחרי זו על חנה סנש ותיקרא ‘גברת המיניסטר’ - עיבוד ישראלי לקומדיה סרבית סאטירית על אישה שמשתלטת על הממשלה - יהיו יותר שחקנים".



רוני דלומי. צלם : ניר פקין
רוני דלומי. צלם : ניר פקין



אפשר לנחש שהשחקנית הפרטית שלך תשתתף לפחות באחת משתי ההצגות.
“אשתי, דינה דורון, מיועדת לשחק את קתרינה סנש".



אלדד הוא תופעה מדהימה לא רק בשל גילו, אלא גם ובעיקר מפני שבמעלה שנות ה־70 שלו, אחרי קריירה ישראלית למהדרין, הפך לבמאי בינלאומי. זה קרה לו אי אז בראשית העשור הקודם, כשהופקד על פסטיבל בינלאומי שעסק במחזותיו של חנוך לוין. לאחר הפסטיבל, שנערך בקאמרי, הוא לא שיער מה צפוי לו בהמשך.



זה התחיל בכך שמנכ"ל התיאטרון דאז, נעם סמל, הפגיש אותו עם דרמטורגית מסובוטיצה, עיר הולדתו על גבול יוגוסלביה לשעבר והונגריה. אחרי שיחה קולחת הזמין אלדד את האורחת לצפות בהצגת היחיד “ג’וני שב משדה הקרב" שהפיק וביים, בהשתתפות נבו קמחי. מכאן החל להתגלגל כדור השלג. הדרמטורגית הזמינה אותו לביים את ההצגה בעיר הולדתה, עם שחקן מקומי, ובעקבות ההצלחה הפך אלדד לבמאי מבוקש במרכז אירופה. “כעת", הוא אומר בגאווה, “מוצגות בהצלחה רבה שתי הצגות שלי באחד התיאטראות הגדולים בבודפשט, שם אני עומד לביים הצגת יחיד על סיפור חייו של הסופר היהודי־איטלקי פרימו לוי".



נראה שלא במקרה תביים את ההצגה הזאת בהונגריה.
“אכן. אני, כמי שביים בארץ סרטי-טלוויזיה שנגעו בשואה, כמו ‘ילדי הצל’ ו’בעלת הארמון’, מנצל כל הזדמנות להזכיר להונגרים מה קרה בארצם במלחמת העולם השנייה, כדי שלא ישכחו. נראה לי שהיום זה יותר אקטואלי מאשר אי פעם, על רקע ההתפרצויות האנטישמיות באירופה".



דינה דורון. צלם : רפרודוקציה,אלוני מור
דינה דורון. צלם : רפרודוקציה,אלוני מור



“שרדתי עם אמא"


הוא נולד בסובוטיצה כאיבן לנגיאל. “השם השתנה לאלדד עם נישואיי לדינה דורון בצירוף השמות של שנינו", הוא מסביר. “גדלתי כבן יחיד למשפחה זעיר־בורגנית. אבא שלי היה מנהל חברה לביטוח ואני העברתי חלק מהילדות שלי במסעדה של סבא שלי, שבה צפיתי בעניין במופעים שהועלו שם. לימודיי הופסקו ב־1944, כשנלקחנו למחנה העבודה שטראסהוף שבאוסטריה. בעוד שהוריי הועסקו שם בחקלאות, התפקיד שלי כנער היה לשאת דליי מים לשדה. אבא שלי נרצח במלחמה, ושרדתי עם אמא.



“תיאטרון וקולנוע משכו אותי מאז שאני זוכר את עצמי. מגיל צעיר שיחקתי בבית בתיאטרון בובות, במסכים ובתאורה. כילד ביימתי הצגות בבית הספר ובתנועת הנוער הציונית, אבל אף פעם לא הופעתי בהן. עד היום יש לי אימת קהל, ואין לי קומוניקציה עם קבוצה גדולה של אנשים. יצר הבימוי מעולם לא הרפה ממני, ואפילו במחנה העבודה ביימתי הצגה לפורים".



דינה דורון ואריק איינשטיין. צלם : רפרודוקציה,אלוני מור
דינה דורון ואריק איינשטיין. צלם : רפרודוקציה,אלוני מור



“אחרי הצבא למדתי בבית הספר הגבוה לאמנות הקולנוע בבלגרד", מגולל אלדד את סיפורו. “במקביל, נקלטתי בתעשיית הסרטים היוגוסלבית, שבה עסקתי בסינכרוניזציה משפות זרות. אני זוכר שהתרגשתי כשהגיע אלינו יומן קולנוע מרוסיה, ובו נראתה גולדה מאיר, השגרירה הראשונה של ישראל, מוסרת את כתב האמנה שלה".



ב־1950 עלה ארצה עם אמו. “עברתי כאן את כל שלבי הקליטה של עולה חדש", הוא משחזר. “אמא שלי עבדה כעוזרת בית, וגרנו 12 איש בפחון במעברת תלפיות בירושלים. אני זוכר את הצנע, את העמידה בתור למצרכים ואת המחסור במים, את הלירות הראשונות שהרווחתי בעזרת מצלמת הרוליפלקס של אבא, זיכרונו לברכה, שאיתה הייתי יוצא בשבתות לטיילת מול הכנסת הישנה ומצלם אנשים שעברו שם".



אלדד שירת ביחידת ההסרטה של חיל האוויר, ומאז הייתה לו זיקה עמוקה לחיל הזה, שהניבה אצלו שורה של סרטים תיעודיים ובראשם “שלוש שעות ביוני", על פעילות חיל האוויר במלחמת ששת הימים. במהלך שירותו הצבאי הכיר את מרגוט קלאוזנר, מייסדת אולפני הרצליה, ש"בהפקות שנעשו שם נתנה לי את ההזדמנות הראשונה בקולנוע בארץ".



כך השתתף אלדד בסרט “גבעה 24 אינה עונה", שעסק במלחמת העצמאות, כעוזרו של תורולד דיקנסון, הבמאי האנגלי הנודע. “ממנו למדתי את יסודות העריכה בקולנוע", מספר אלדד. בשנת 54’ יצא לשנת השתלמות בלונדון, שם פעל דודו, הבמאי היהודי־הונגרי המפורסם אמריק פרסבורגר, מיוצרי סרט הבלט הקלאסי “נעליים אדומות". “אולי בהשראתו יצרתי כמה סרטי-מחול תיעודיים", מעיר אלדד.





“מאוטו פרמינגר, במאי ‘אקסודוס’, למדתי איך צריך במאי לשלוט על הפקה של סרט. כשהוא בא לביים כאן, לא ידעתי שכולם פחדו ממנו פחד מוות, וכשהתחלנו לעבוד יחד, עשיתי את הדברים כמו שהבנתי. ‘אתה מעז להתנגד לי?’, הוא שאל אותי. ‘אני לא מתנגד, אבל יש לי דעות משלי, ואולי זה יוכל לעזור לך’, השבתי לו. זה קנה אותו ונעשינו ידידים".



לאחר דיקנסון ופרמינגר, היה אלדד עוזר במאי של דניאל מאן בסרט “יהודית". “ממנו למדתי בעיקר איך לא לעשות קולנוע", הוא נזכר בחיוך. “לא אשכח איך הקימו לצורך הסרט כפר שלם בגליל המערבי, שנאלץ לחכות עד שהתסריט יהיה מוכן. כוכבת הסרט, סופיה לורן, ששמרה במידה מסוימת על דיסטנס, התגלתה כאדם נהדר, והיינו בקשר גם שנים רבות לאחר צילומי הסרט".



אחד משיאי פעילותו הקולנועית של אלדד היה בשנת 62’ בסרט העלילתי “סיניה", על פי תסריט של משה הדר. “הסיפור האנושי של נחיתת אונס של מטוס חיל האוויר בסיני במבצע קדש ב־56’, שבו חולצה ילדה בדואית, תפס אותי", מספר אלדד. “הגישה הפציפיסטית של הסרט לא תאמה את העשייה הקולנועית שהייתה בארץ בשנים ההן. נראה לי שאם היו עושים בארץ עוד סרטים כאלה, במקום קומדיות זולות, אולי היינו היום במקום אחר במפת הקולנוע העולמית".



“את סיני צילמנו בדיונות של ראשון לציון, ומאז נבנו שם המון בניינים", מגלה אלדד. “כמי שהליהוק תמיד היה חשוב לו, גייסתי לסרט טייס אמיתי, את יפתח ספקטור, מטייסי חיל האוויר המהוללים. מי שעזר לי להשיג אותו לסרט היה מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס. עם כוכב הסרט, שמעון ישראלי, זה לא היה פשוט, כי לא תמיד ראינו את הדברים עין בעין, אבל איכשהו התגברנו על הקשיים. אהוד בנאי בן ה־10 היה מעולה בתור ילד בדואי עם עיניים גדולות".



את ההופעה הבלתי נשכחת בתפקיד האם הבדואית בסרט נתנה דינה דורון, זמן קצר לאחר שהשניים נפגשו ונרקם ביניהם סיפור אהבה שנמשך עד היום. “נפגשנו אצל מרגוט קלאוזנר, כשהייתי שכן שלה באותו בניין, ודינה באה להחזיר לה ספר ששאלה ממנה. השיחה עם דינה, שקודם לכן התרשמתי מההופעה שלה בהצגה ‘הערב אימפרוביזציה’, עברה לחדר המדרגות ונמשכת עד היום".




בידידות ובאהבה

מאז הפכה דורון לשחקנית מספר אחת של אלדד, שביים גם את חנה רובינא, מלכת התיאטרון העברי. "היה נהדר לביים את רובינא בסרט הטלוויזיה ‘שבת המלכה’", הוא מציין. “זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. עם כל גדולתה, היא נתנה את עצמה כמו כל שחקנית מהשורה. גם שחקנים גדולים, כמו אהרון מסקין ושמעון פינקל, ברגע שזה מגיע לעבודה בתיאטרון, קולנוע או טלוויזיה, הם משתפים פעולה באופן יוצא מן הכלל. את פינקל ביימתי שוב עם אשתי בשנת 89’ בהצגה ‘דו־קרב’ מאת דויד גרוסמן. פינקל היה אז בן 84. כל עוד הזיכרון של שחקן עובד והוא מצליח להגיע לקהל, צריך לנצל את זה".

קודם לכן, בסרט “המגילה", שביים ב־83’, כיכב אצלו שלמה בראבא בתפקיד המן. “כבר אז ראיתי שלבראבא יש נתונים קומיים שהביאו אותו להיות צ’פלין הישראלי", מעיד אלדד. “כל מה שהוא עושה זה מאסטר פיס. אגב, ניצה שאול הייתה נפלאה באותו סרט בתפקיד אסתר המלכה. עם זאת, שם גדול הוא לא ערובה להצלחה. כך קרה עם טוביה צפיר שאותו ביימתי בהצגה ‘הרקוויזיטור’ מאת מודי בר־און. בעוד שההצגה לא תפסה כאן, היא הייתה הצלחה גדולה בהונגריה עם השחקן היהודי אנדרש קרן, הצלחה שממשיכה למלא שם אולמות עד היום. אגב, קרן כיכב בבודפשט בגרסה ההונגרית של ‘מלאכת החיים’ מאת חנוך לוין, שביימתי שם".



יש לך הסבר מדוע אחרי “המגילה" לא המשכת לביים בקולנוע?
“ההסבר הוא דינה, שהיא לא רק בת הזוג שלי, אלא גם שחקנית שאני נהנה תמיד לחזור ולביים אותה. בשביל זה אני מעדיף לביים בתיאטרון, אם כי אין לי התחייבות שזה יהיה תמיד איתה. היא לא שיחקה בהצגה ‘שחק אותה סם’ בתיאטרון באר שבע, אבל שיחק בה גורי אלפי, שעל פי הכישרון שגילה בהצגה, חבל שלא רואים אותו יותר בתיאטרון".

דורון לא השתתפה גם בהצגת הלהיט “מועדון האלמנות העליזות", שביים ב־2005 בהבימה, אבל גם בלעדיה הייתה לו שם שלישיית שחקניות מטריפה, שכללה את ליא קניג, דבורה קידר ורבקה גור. כששואלים אותו איך הצליח להשתלט עליהן, הוא משיב אגב חיוך צנוע - “בידידות ובאהבה".

לדורון ולאלדד יש שני ילדים: “דן שמע אצלנו הרבה על תיאטרון והתרחק ממנו. אנחנו קוראים לו הנורמלי היחיד במשפחה, עם קריירה של עורך דין. גם רות לא בכיוון, והיא מנהלת חנות מזכרות. אף פעם לא עודדנו את הילדים שלנו ללכת בעקבותינו. ‘תעשו מה שאתם אוהבים לעשות ותהיו מאושרים’, היינו אומרים להם. מבין חמשת הנכדים שלנו, יואל הצליח לרגש אותנו. ‘אני יודע שבגלל השואה לא חגגו לך בר מצווה, אז בוא נחגוג ביחד’, הוא הציע. אל תשאל כמה התרגשתי".

מה מריץ אותך בגילך?
“היצירתיות והחיפוש המתמיד אחר אתגרים חדשים. זה מבחינתי הוויטמין לחיים מאושרים. כמובן, בנוסף לאהבה לדינה שנותנת לי הרבה כוח. אולי בגלל זה כל כך מצליח לנו יחד".