באמצע השבוע, רגע לפני שנורו רקטות לכנרת, בין ההפוגה להתלקחות בגבול הדרום, ביקרתי בלגו פארק בחולון מלווה בילדים אוהבי קוביות, דמיון ומשחק. שיא החום היה בחוץ. בפנים, בחלל הממוזג של מגרש הכדורסל המרשים של חולון, עברו ילדים בין המתקנים והפינות שכולם היו קשורים ללגו, לבנייה וליצירה. הססמה "בונים את עיר העתיד" התנוססה על התפאורה המרשימה ונועדה להורים. הילדים התמקדו בכאן ובעכשיו ובבנייה נקודתית. מחר זה מחר, העתיד הוא רחוק.
שתי תופעות תפסו את עיני: הראשונה, שאני לצערי חלק ממנה, היא הזליגה. הזליגה לסלולרי. המתנה לילדים שיסיימו את הפעילות במתקן מותירה זמן פנוי. במקום להשתעמם, לחשוב, לנהל שיחה בטלה או סתם לבהות בילדים, העיניים זולגות למסך. רשימת הודעות במייל, אתרי חדשות, כמה התכתבויות. אי אפשר לחמוק מההתמכרות.
התופעה השנייה היא ההבדלים בין גברים לנשים. בקצה האולם הונח שטיח של דשא סינתטי מזמין ונוח, שעליו הניחו הילדים את התיקים. בין התיקים נמצאו מפעם לפעם גברים מרוחים בתנוחות שונות. אחד על הגב, ראשו על תיק, פיו פעור. ישן. האחר בישיבה מזרחית, ראשו מורכן. מנקר, מנמנם. אחר בתנוחה עוברית, תופס חרופ. אף אמא לא הרשתה לעצמה להיזרק על השטיח, לפרוש איברים או לעצום עין. הן היו בשליטה מלאה. מלוות, מנגבות, מאכילות, מנקות, מצלמות. ערניות.
הפערים מובהקים: המין החזק, המנוסה, המחויב, המיומן והמושקע לא עוזב את הילד לרגע. המין השני, הזכרים, נכנעים לחום, לשגרה ולשעמום. זו הייתה רק דגימה אקראית, אבל מעוררת. הכוח הנשי מול החולשה הגברית. במחשבה עמוקה יותר זה גם חלק מהשיטה: אבא יכול לישון, כי מה בעצם יש לעשות? זה חלק מהתפיסה הגברית והתוויית המציאות המעוותת שהשהות עם הילדים היא קלה ונוחה לעומת העבודה והפרנסה בחוץ. הפעם נמנעתי מנמנום, אבל אני מודה שהיה לי חשק להצטרף לאחי מזילי הריר.
מכיוון שנמנעתי, שאלו אותי עוברי אורח את השאלה שנשאלת בימים האחרונים יותר ויותר: תהיה מלחמה? התשובה שלי הפתיעה אותם: אנחנו בעיצומה של מלחמה. נתקלתי במבטי חוסר אמון. עכשיו? שאלו. כן, אמרתי. המלחמה מתקיימת בשתי החזיתות, מה שמשתנה הוא העצימות והמינון.
אחדד את הפרשנות שלי: העימות עם עזה הוא חלק מקביעת כללי התנהלות מול חמאס והוא הופך לעימות מתמשך, ארוך, בלתי מוכרע, שדומה מאוד להימשכות המערכה בצוק איתן. זה מתסכל, אבל לא בטוח שזו האופציה הגרועה ביותר. זה בדיוק המצב בצפון: הרבה מילים והכרזות, הרבה משאלות ויעדים ומעט ודאות.
מחיר המבצע הבא
קחו למשל את הסבב האחרון שהתקיים בסוף השבוע שעבר. שגרת השריפות, ההתכתשויות ומעגל הירי והתגובה הופרה כאשר צלף פלסטיני הרג את סמל ראשון אביב לוי מגבעתי. זו הייתה מכה כואבת. חציית קו אדום. ישראל הגיבה באש. בהרבה אש. המאזן הפך להיות כבד על חמאס.
בעזה התחילו להרגיש את מחיר המבצע הבא: במשך שש שעות ישראל הרסה 60 מבנים, בתי דירות, מפקדות, מפעל, חדרי פיקוד, עמדות תצפית ומחסנים. ארבעה נהרגו ולמעלה ממאה נפצעו, והנזק הכלכלי הוערך במיליוני שקלים. חמאס זעק לעזרה וביקש לעצור. הוא התחייב להפסיק את הכל, כולל טרור העפיפונים.
מה הוביל למהלך הכניעה לכאורה של חמאס? אחד ההסברים טמון בבטון. חמאס פגיע בתחום הנדל"ן, ונזק כלכלי מאסיבי מעיק עליו יותר ממספר ההרוגים. נוסף לכך, האיתותים של ישראל הראו שהתקיפות מובילות למבצע צבאי רחב, בעל פוטנציאל נזק עצום. השילוב הזה אפשר את ההפוגה שאולי תהפוך להסדרה החדשה.
האש נעצרה ואז התחדשה. פה שריפה, שם רקטה ועוד ירי של צלף שפצע חייל באורח בינוני. השורה התחתונה היא שאי אפשר לבלום הכל. זו האמת המרה. אין בועת מגן מוחלטת, אין באמת שרביט קסמים. יש סטטיסטיקה, הרתעה, זליגה ומשוואת מחיר־תועלת. הפוליטיקאים מנסים למצוא את נקודת האיזון בין חוסר האונים למנהיגות והובלה.
ביקורי המנהיגים בדרום מלאים בסתירות. ״תושבי העוטף הם הגיבורים האמיתיים, אבל התפקיד שלנו הוא לאפשר להם חיים נורמליים", אמר שר המודיעין ישראל כץ. "אין שום סיבה שילד בעוטף יגדל בצל האזעקות והנפילות, ואנחנו מחויבים לדאוג לכך. לא בלונים, לא עפיפונים ולא טילים". כן, הם אפשרו חיים די נורמליים במשך כמה שנים, ועכשיו זה רחוק מנורמלי. בדבריו הסביר כץ למה הממשלה לא עושה מספיק וחזר על תוכניתו, להקים אי מלאכותי מול עזה. ״ישראל חייבת להחליט על תוכנית ה'איפרדות' מעזה. אין אלטרנטיבה אסטרטגית אחרת. או הפלת חמאס או 'איפרדות' מעזה. זו התוכנית הריאלית היחידה לשינוי המצב האבסורדי שבו אנחנו נמצאים״.
כץ הזהיר מפני מה שאנחנו רואים לנגד עינינו: ״האלטרנטיבה היא משבר הומניטרי, סבב מלחמתי נוסף, או שני הדברים ביחד. אסור לישראל להיגרר למלחמת התשה מול עזה. או שקט, או הכרעה. במלחמה הבאה ישראל תיאלץ להפיל את שלטון חמאס ולכפות על עזה את משוואת שיקום תמורת פירוז, אבל אנחנו לא מעוניינים במלחמה הזאת... בחמאס מבינים שזהו רגע גורלי עבורם. אם נצטרך לצאת למערכה הבאה שאין לנו עניין בה - חמאס יוכרע".
אבל גם כץ יודע שההכרעה היא עניין חמקמק וספק אם הוא ריאלי, וגם שהמחיר יהיה כבד עבור לישראל. הניסיון כעת מתמקד במציאת משוואה שתהפוך את המערכה ללא כדאית. ועל כך אחראי בין היתר מוחמד אל־עמאדי, השליח המיוחד והממונה על תוכניות השיקום של עזה מטעם דוחא, שהיקפן נאמד ב־400 מיליון דולר. אל־עמאדי, שמכונה השגריר הקטארי ברצועה, גילה בראיון לאל־ג'זירה שמתנהלים מגעים על תקופת רגיעה ממושכת בת חמש־עשר שנים, והאשים את הרשות במצב הכלכלי הקשה ברצועה. אין ספק שקריסה כלכלית לא מאפשרת מרחב תמרון, וצלף אחד מחורר את תחושת הביטחון.