בתשובה לשאלה מדוע הרגו כוחותיו אלפי אזרחים ערבים חפים מפשע, השיב הדובר הצבאי: "כשאתה ניצב מול אויב שמשתמש באזרחים כמגן אנושי, קשה לא לפגוע בהם". נשמע מוכר? זה יכול בקלות להיות ציטוט מדובר צה"ל שמצדיק את פעולתנו נגד חמאס בעזה.
למעשה, ההצהרה נשמעה לאחרונה מקצין בכיר בצבא ארה"ב, כשנלחם בדאעש בסוריה. למרות הדמיון בין ההסברים, זה האמריקאי מתקבל על ידי העולם בהבנה אבל של הישראלי נדחה כמעט על הסף. גרוע מכך, הוא נתפס ככיסוי לפשעי מלחמה.
מצב זה משקף את אחת הסכנות הגדולות ביותר - ועד כה גם את הכישלון הבולט ביותר - של מדיניותנו כלפי עזה. צה"ל בהחלט מוכן לכל תרחיש, כולל כיבוש מחדש של הרצועה, אבל ישראל אינה מוכנה לנצח במאבק האולטימטיבי - על זכותנו להגנה עצמית ואפילו על זכות קיומנו.
לגזור מאיתנו את הזכויות הללו - זו מטרת החמאס. מעבר להריגת ישראלים, הרקטות של הארגון נועדו לגרור את ישראל להרג פלסטינים ולספוג גינויים בעולם. בשם כך החמאס שולח ילדים לפרוץ את גדר המערכת ואף משלם להם על כל פצע ירי. למעשה, המפגינים הם הרקטות החדשות - זולות יותר, לא צפויות לעורר תגובה צבאית ישראלית, ופוגעות מאוד בלגיטימיות שלנו.
הנזק הוא מצטבר. היום, לאחר שלוש מלחמות בעזה, רובן המכריע של המדינות מצביעות בעד החלטות האו"ם המאשימות את חיילי צה"ל בירי ללא הבחנה במפגינים פלסטינים שוחרי שלום. חמאס אפילו לא מוזכר. לעומת זאת, זכותה הבסיסית של ישראל להגן על עצמה מפני טרוריסטים ג'יהאדיסטים המסתתרים מאחורי מגן אנושי נדחית על הסף.
השחיקה ביחס אל הנרטיב הישראלי בוודאי משקפת נטייה אנטי־ישראלית ואף אנטישמיות, אך היא נובעת גם מחוסר הרצון שלנו לקדם מבצע דיפלומטי מקיף להבהרת המציאות בעזה. התוצאות ברורות, ולא רק באו"ם. בתדרוכים שנתתי לעשרת חברי הקונגרס הפרו־ישראלים שנכחו בפתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים הזדעזעתי לגלות שאף אחד מהם לא ידע שישראל לבדה פתחה שלושה מעברי גבול לעזה.
איש מהם לא ידע שכל הסחורות, למעט נשק, הורשו להיכנס לרצועה. איש מהם לא שמע שחמאס הפגיז ושרף את המעברים הללו וחפר מנהרות מתחתן כדי ליצור משבר הומניטרי שניתן לייחס לישראל. איש מהם לא היה מודע לכך שראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, עצר את המשכורות ואת הטיפול הרפואי של עשרות אלפי תושבי הרצועה כדי להעמיק את המשבר.
אם החברים הכי טובים שלנו בוושינגטון לא ידעו את העובדות הבסיסיות האלו, איך נוכל לצפות מהעולם שיידע?
ככל שהסכנה למלחמה רביעית בעזה מתקרבת, חובתנו לחזק את החוסן הדיפלומטי שלנו. יחד עם מערכת כיפת ברזל צבאית אנו זקוקים לכיפת ברזל תודעתית ומשפטית כדי להתגונן מפני האשמות של אי־מידתיות ופשעי מלחמה. אנחנו צריכים לפעול באופן רב־שכבתי – בתחום הסייבר, בעיתונות המסורתית, בקמפוסים ובקרב מקבלי ההחלטות במעצבי דעת הקהל.
נכון שמספר משרדי ממשלה ישראליים פועלים בתחומים הללו. למשל, רק השבוע גינה משרד החוץ את CNN ואת BBC על הסיקור המעוות שלהן על הנעשה בעזה. עם זאת, עדיין אין רשות ממלכתית שמרכזת ומפקחת על הפעילויות השונות. אין ועדה בין־משרדית בעלת סמכות ותקציב ליצור מסרים דיפלומטיים עקביים ולדאוג להפצתם הרחב. אין גוף רשמי המסוגל לקשר בין המדינה לבין הארגונים הפרו־ישראלים בארץ ובחו"ל או להפיץ במהירות תמונות ומידע מדובר צה"ל.
כשאני מקדם את הרעיונות הללו אני מרבה להיתקל בשאלה: "הרי העולם ישנא אותנו בכל מקרה אז למה לטרוח?". תשובתי היא שנכון שרוב הקהילה הבינלאומית תמשיך לגנות אותנו אך חובתנו בכל זאת לשאוף לצמצם את הנזק.
אנחנו חייבים, באמצעות דיפלומטיה ציבורית, להעניק לצה"ל את המרחב והזמן הדרושים להגנתנו. עלינו לשלול מחמאס את היכולת להשיג בבית המשפט הבינלאומי בהאג את מה שאיבד בשדה הקרב. עכשיו הגיע הזמן להקים את אותה ועדה בין־משרדית ולבצע מתקפת מנע דיפלומטית. יש לנו את כל הכישרונות, המסירות ובעלות הברית, ומעל לכל, את האמת כדי לנצח. אנחנו רק צריכים לתעדף ולהחליט.
הכותב הוא חבר כנסת מכולנו וסגן השר במשרד ראש הממשלה