כשחבר הכנסת לשעבר מג'לי והבה יצא באחרונה לוועידת זכויות האדם בז'נווה, בערו השדות בעוטף עזה מאש העפיפונים והבלונים ששולחו מהרצועה. שם בין השאר דיבר בשבח הדמוקרטיה בישראל, כשמולו נציגי מדינות ערב, אבל כשחזר משווייץ הופתע לגלות שהתלקחה והתפשטה כאן אש אחרת סביב חוק שלדבריו הדמוקרטיה ממנו והלאה.



“חוק הלאום דוחק אותנו, הדרוזים, אל מחוץ לגדר", אומר והבה. “אין לנו בעיה עם הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי, זה בסדר, אבל מה עם השוויון שעליו הוכרז במגילת העצמאות וממנו נהנתה עדה שקשרה את גורלה בגורל המדינה?".



והבה בורר את מילותיו בזהירות, ניכר בו שהוא משתדל לא לצאת מגדרו. אבל זעקה עולה מנימת דבריו המאופקת: “החוק הזה הרג את הישראליות שלנו. אנחנו מוצאים את עצמנו מחוץ למשחק במדינה שקוראים לה מעכשיו מדינת הלאום היהודי ובה אנחנו אזרחים סוג ב'. זאת, אגב, לאחר שלא קיבלנו כל מה שמגיע לנו מהמדינה. תוכניות חומש לגבי המגזר שלנו לא יושמו. בני משפחתי נתנו את חייהם למען המדינה. בבית הקברות בכפר שלי, בית ג'אן, קבורים 63 חללים שנפלו במערכות ישראל. זה מה שקורה כעת במדינה, שכסגן אלוף בצבא שלה הייתי מוכן לתת את חיי למענה. אבל נלך רק בדרכים דמוקרטיות, כמו עצרת המחאה שאמורה להתקיים בשבת בכיכר רבין, בציפייה שיהודים רבים יבואו אליה כדי להזדהות עם המאבק הצודק שלנו".



כליכודניק במקור, מה תאמר על מפלגת האם שלך?


“מפלגת האם שלי אכזבה עם החוק לא רק אותי. זאת לא אותה מפלגה שהייתה בעבר. קשה להאמין שאצל מנהיג כמו מנחם בגין היה עובר חוק כזה".



בן עדתך תומך בו ללא סייג.


“שר התקשורת איוב קרא מתנהג לפעמים בפנאטיות הרבה יותר מהיהודים. אדם שאיננו נאמן לעצמו, איך יהיה נאמן לאחרים? הבעיה היא של הליכוד, שמחזיק אותו בתור בובה בממשלה. אגב, אני כועס לא רק על קרא אלא גם על מי שממנו התחיל להתגלגל חוק הלאום. כשאבי דיכטר, ראש השב"כ בעבר, הביא ב–2010 לשולחן סיעת קדימה את חוק הלאום שלו ורצה להעלות אותו במליאה, העפנו אותו מכל המדרגות. מאיר שטרית, דליה איציק ורוני בר–און אמרו שלא יאפשרו להעביר חוק גזעני כזה".



ניסית להידבר עם דיכטר?


“דיברתי איתו, אבל ניכר אצלו זלזול באינטליגנציה שלנו. הוא טוען שהשמאל והרשימה הערבית המשותפת משתמשים בדרוזים כדי להתקומם נגד החוק. אז שיידע אדון דיכטר שאף אחד לא משתמש בנו. יש לנו מספיק שכל משלנו כדי להבין עד כמה שהחוק הזה לא טוב".



מג'לי והבה. צילום: מרים אלסטר פלאש 90


כמעט קונסול



עושה רושם כי ספרו של והבה, “הדרוזי הראשון", שהופיע בהוצאת ידיעות ספרים, בא למחות נגד עוול אחר. בעצם פרסום הספר הוא מתקומם נגד ההתעלמות מחלקו באי אלה אירועים בעבר. “מי שיודע, יודע, אבל יש אנשים שלקחו לעצמם כתרים לא להם", הוא אומר. “לא בדיוק יודעים שמי שהביא ב–97' במסוק מרבת עמון את שני המתנקשים בח'אלד משעל היה אני".



בספר שלך מוזכר ראש המוסד דאז דני יתום, אבל אתה אינך מוזכר כלל בספרו, “שותף סוד", שיצא ב–2009.


“ולמה שאותו דני יתום יזכיר אותי? הוא לא שחרר, הוא לא הביא, הוא לא עשה. אם הוא הביא משהו, אז בהוראת נתניהו את נוגד הרעל שהוזרק למשעל. את שני אנשי המוסד הבאתי אני".



ספרו של והבה מתרכז מכלל 64 שנותיו ב–20 שנות העשייה הציבורית שלו. לדעתו, חלקו בפרשת משעל, כשסייע להציל את יחסי ישראל–ירדן מקריסה, היה משיאי העשייה הזו, כמו גם מניותיו בחימום היחסים עם מצרים, כשאלה היו בשפל. שתי דמויות מנגנות בספר כינור ראשון: אריאל שרון, פטרונו הפוליטי, והמלך חוסיין, שאיתו הצליח ליצור קשר חם במיוחד.



“כל אלה שדיברו ומדברים על שרון לא הכירו את האיש מקרוב ולא יודעים איזה לב חם היה לו", אומר והבה. “אין מנהיגים כמו אריק. הוא הכיר את כל המשפחה שלי ובא להשתתף בשמחות ובאבל. באיזו שבת צלצל אצלי הטלפון בשבע בבוקר. הוא היה על הקו. ‘אריק, שבת היום, מה כבר קרה?', שאלתי. הוא סיפר שראשד, בנו של הנסיך חסן, נפצע קשה בראשו בתאונת דרכים והורה לי לבדוק אם הרופאים שלנו יוכלו לעזור. כזה היה שרון, יש לי דמעות בעיניים כשאני מדבר עליו. הקשר שלנו התחיל מאבא שלי, עפאש, שהיה מהלוחמים הדרוזים שלחמו עם צה"ל במלחמת העצמאות, ומאחי סמיר שהיה יועצו".



והבה סיים את שירות הקבע שלו בצה"ל בינואר 95', כסגן מפקד חטיבת חירם בצפון, לאחר שחלק ניכר משירותו היה בלבנון. “צבאית, היה לנו שם ניצחון גדול כשהצלחנו להוציא את אש"ף מהמדינה", הוא משוכנע. “מה שלא ציפינו שיקרה זה שהשיעים יקימו את חיזבאללה. לא ראינו בהם אויב. לאחר מעשה, נראה לי שלא היינו צריכים להישאר שם כל כך הרבה זמן. בסוף צה"ל הגדול ניתק מגע וברח, וזה התפרש אצל הפלסטינים כחולשה. שגינו גם בהתנהלות מול צד"ל. גייסנו אותם, ליטפנו אותם והלכנו איתם ולבסוף השארנו אותם מאחור".



כאן חושף והבה פרט לא מוכר מעברו: “כשבידי תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה מאוניברסיטת חיפה, עמדתי לעבור מהצבא לשירות החוץ. ציפה לי תפקיד של קונסול בארצות הברית, לאחר שעברתי את המבדקים. אבל זה לא קרה. ‘למה לקחת ליכודניק?', שאל סגן שר החוץ אז יוסי ביילין ונאלצתי להסתפק בתפקיד הממונה על הבטיחות במשרד התחבורה. שרון, שהתמנה לשר התשתיות בממשלת נתניהו הראשונה, חילץ אותי משם. הוא אמר לי: ‘יש לנו הרבה מומחים לתחבורה, אבל אין לנו מומחים לעולם הערבי והאסלאמי. בוא, נעבוד יחד'".



מג'לי והבה עם המלך חוסיין. צילום: אלבום פרטי


נראה שלא בתום לב שרון משך אותך אליו.


“לשרון היה אצל הערבים דימוי מפחיד של גנרל אכזר, אחד שמסתובב עם סכין בין השיניים ואוכל ערבים לארוחת הבוקר. ציטטו אותו כמי שאמר שמה שלא ניתן לפתור בכוח צריך לפתור עם יותר כוח. ולא שכחו שהתנגד להסכם השלום עם ירדן, שאותה הגדיר כמדינה של הפלסטינים. תפקידי היה לרכך את הדימוי שלו ולפתוח בפניו את השער לירדן".



והבה לא ישכח את מפגשו הראשון עם המלך חוסיין: “כשגנרל עלי שוקרי, מזכירו האישי של המלך, הביא אותי אליו, לא היה קשה לראות שאני מתוח. הרי עד אז אף פעם לא פגשתי מלך. חוסיין הבחין במבוכה שלי. הוא ניגש אלי, חיבק ונישק אותי ואמר: ‘ברוך הבא, יא אבני'. הדהים אותי שהוא גילה בקיאות מופלגת בהיסטוריה של משפחת והבה, הכין היטב שיעורי בית".



ואז הוא הפתיע אותך עוד יותר.


“זה היה משהו שהפיל אותי לגמרי. תוך כדי הפגישה בארמון, שנמשכה כמעט שעתיים וחצי במקום חצי שעה כמתוכנן, הגענו אל מלחמת ששת הימים. ‘כצעיר בין המנהיגים באזור לא יכולתי להישאר מחוץ למלחמה, מה גם שנאצר הבטיח לי הרים וגבעות', טען. אחרי כל השנים הוא הביע חרטה אמיתית על השתתפות ירדן באותה מלחמה".



פיקדון השלום


ראשיתה של שנת 97' לא רמזה על הדרמה באחריתה. בין ישראל לירדן התנהלו שיחות על נושא המים, ושלל פרויקטים הונחו על השולחן, גם בתחומי החשמל, הרכבות, התשתיות, פיתוח בקעת הירדן, אזורי סחר חופשי ועוד. “גם כיום יש שיתוף פעולה בתחומים שונים בין המדינות, אבל לא מדברים על זה הרבה, וטוב שכך", אומר והבה. “די לראות את המשאיות שעוברות בגשר אלנבי כדי להבין".



התיירות חד־צדדית, לא?


“ישראלים לא מעטים מבקרים בממלכה. לארץ תיירים מירדן לא באים די בגללנו. שירותי הביטחון שלנו מייאשים אפילו אנשי עסקים משם, לוקח הרבה זמן להשיג ויזה לישראל בגלל הבדיקות הביטחוניות. נראה לי שיש כאן הגזמה, אפשר למצוא דרך להרחיב את התיירות מירדן".



אגב כך חושף והבה כיצד חלה התמורה בהתייחסותו של שרון כלפי ירדן: “פעם הוא אמר לי: ‘לאחר כל המלחמות שהייתי מעורב בהן, הייתי רוצה להשאיר לנכדים שלום עם שכנינו ולבנות איתם חיים משותפים'. אהבתי את היכולת שלו להשתנות. עד כדי כך השתנה, שחוסיין היה מוכן להיפגש איתו חודשיים לפני מותו בבית חולים באמריקה, מה שלא הרשה למנהיגים אחרים".



מה נאמר ביניהם במפגש האחרון במאיו קליניק?


“חוסיין כבר היה גמור, וראו עליו שימיו ספורים, אבל ראשו עבד. אמר: ‘אני מפקיד בידיך פיקדון יקר של השלום בין המדינות שלנו', זה גרם לשרון התרגשות רבה".



נחזור לניסיון החיסול של ראש הלשכה המדינית של חמאס, משעל. מה קרה שם?


“ניסיון חיסול כושל של המוסד לאחר פיגועים קשים של הפלסטינים. כוחותינו לא התנהלו כמקצוענים, הם שכרו רכבים שבלטו בשטח במעקב שלהם אחר משעל. לאחר שיצרו מגע איתו, הם הזריקו לו רעל ונתפסו אחרי מערכת של טעויות. אגב, לא רק שלא יידעו את שרון בכך שעומד להתבצע ניסיון חיסול, אלא שגם שר הביטחון איציק מרדכי לא ידע על כך. לא חשבו עד הסוף לגבי סיכון היחסים עם ירדן בעקבות ביצוע חיסול על אדמתה. הנסיך חסן, יורש העצר המאוד ידידותי לישראל, שאל אותנו אם הכוונה שלנו הייתה להפיל את המשטר ההאשמי".



לאחר ששני המתנקשים מהמוסד נלכדו בעודם מתחזים לקנדים, אתה מתאר בספר את הבאתו של שרון לשם כמו סרט של ג'יימס בונד.


“אכן, זה היה כמו בסרטים איך שהבאתי את שרון לרבת עמון, תוך כדי החלפה זריזה של רכבים בגשר אלנבי והחלפת בגדים בשטח. שרון היה להוט להגיע לשם. ‘עם אבטחה או בלי, אנחנו יוצאים לרבת עמון כדי לדבר עם המלך', אמר".



עם אריק שרון. צילום: אלבום פרטי


ואז הבוס שלך הפתיע אותך.


“כשהתחילה השיחה עם המלך, שרון לא הקפיד על כללי הנימוס ודיבר בתקיפות נגד התוקפנות של הפלסטינים. זזתי במקומי באי־נוחות תוך כדי תרגום דבריו. המפגש הזה דהר לקראת פיצוץ, כשהגנרל שוקרי, נאמנו של המלך ונכדו של חסן שוקרי, ראש עיריית חיפה בשנות ה–40, אותת לי לצאת איתו החוצה. ‘מוכרחים לעשות משהו', אמר. ‘סמוך עלי', הגבתי. אני לא יודע איך, אבל הצלחתי להטות את השיחה אל המשק של אריק. המלך התרגש לשמוע על הגנרל החקלאי, והאווירה השתנתה. המלך סיפר על החווה שלו וכיצד בתו, הייא, חובבת החיות, מטפלת בסוסים ובגמלים שם. כך עלה בידינו לסגור עניין".



עוד לא סגרתם שום עניין. לפני חילוץ מתנקשי המוסד היה לך דיון אחרון עם הירדנים לגבי המחבלים הפלסטינים שישוחררו בתמורה.


“זה באמת היה מלחיץ. הם התחילו להעלות את המחיר ולדרוש שחרור יותר מחבלים. ביקשתי הפסקה בדיון ויצאתי להתקשר לשרון. כשהתחלנו לדבר הוא הבחין מיד במצוקה שלי. ‘מה קרה, שכחת את מי אתה מייצג?', הוא שאל. ‘כל מדינת ישראל מאחוריך. אם הם יתעקשו, אסוף את הדברים שלך וחזור מיד'. כך עשיתי, והירדנים חזרו בהם מדרישתם הנוספת. הביאו אותי למסוק, שבו כבר היו שני הבחורים, שנראו די מבוהלים, עם עיניים כבויות. כשהיינו באוויר הודעתי לשרון: ‘הבחורים איתי'".



אהבה ממבט ראשון


עברו חודשים. שוב יצא והבה למפגש עם המלך, הפעם כשבאמתחתו מפת הפעימות המוצעת של ישראל. כך כתב בספר על פגישתם על היאכטה המלכותית בעקבה: “הוא הושיט את זרועותיו לקראתי. איזה איש, חשבתי. איזה קסם. אי אפשר לעמוד בפניו".



התאהבת במלך חוסיין?


“זאת הייתה אהבה ממבט ראשון משני הצדדים. המלך חוסיין חיפש גשר, במיוחד אל שרון, ומצא בי את מה שחיפש".



המלך חוסיין השיב את נשמתו לבורא ב–7 בפברואר 99', בהיותו בן 63 בלבד. אלפים באו מרחבי תבל ללוותו בדרכו האחרונה. והבה כותב בספר על המשלחת הישראלית, כיצד בעוד ראש הממשלה נתניהו נראה בלוויה כנטע זר, שרון מלווה בעוזרו הנאמן חש שם בבית, והנוכחים ביקשו את קרבתו. נוסף לכך הוא מתאר לחיצת ידיים בין הנשיא עזר ויצמן לבין המרצח נאיף חוואתמה. “אכן, כן. אותנו, הישראלים, מיקמו במתחם אחד עם כאלה שיכלו להיות איתנו. חוואתמה נכנס למתחם עם חברי הכנסת הערבים. בין אלה שלחצו שם את ידו היה ויצמן, שכשובב לא קטן לא עשה עניין מהסיפור".



שבועות אחדים לאחר מכן גם אתה חווית לחיצת יד “היסטורית".


"בוועידה בינלאומית של שרי חוץ שנערכה בשטוטגרט שבגרמניה, שאליה הגעתי כיועצו המדיני של שרון, הזדמן לי ללחוץ את ידו של פארוק א–שארע, שר החוץ של סוריה. כשנכנס לאולם, לחשתי לשרון שאני הולך לעשות את זה. כשניגשתי לא–שארע ובירכתי אותו לשלום בערבית, הוא הושיט לי יד ואני לא הרפיתי ממנה. סיפרתי לו שאני בן למשפחה מהר הדרוזים ששילמה מחיר יקר למען עצמאות סוריה. ‘אז אנחנו שכנים', הוא אמר וסיפר שנולד בדרעא, מדרום–מזרח להר. כשהגבתי שאני יועצו של שרון ואשמח לתווך ביניהם, הוא החליף צבעים וידו השתחררה באלגנטיות מידי. ‘נהיה בקשר', הוא נפרד ממני ועוזרו מסר לי את מספר הטלפון שלו. אני מחכה להזדמנות להתקשר אליו".



בספר אתה מנסה לשפוך אור על הדחתו של יורש העצר, הנסיך חסן.


“כאב הלב לראות אותו במצב שאליו נקלע. עשרות שנים נערך הנסיך לכתר וברגע האחרון הוזז הצדה ועבדאללה, בן המלך, הומלך במקומו. אחרי כל השנים, כשהיה על ערש דווי, חוסיין רצה שתימשך השושלת שלו. חסן נאלץ להסתפק בתפקיד טקסי".



והבה חש על בשרו את הפכפכות הפוליטיקה. לאחר ששימש כעוזרו של שרון בהיותו שר התשתיות הלאומיות ולאחר מכן שר החוץ, בחירות 99' שהעלו לשלטון את אהוד ברק דחקו אותו הצדה. והבה לא מצא שפה משותפת עם דוד לוי, אז מנהיג “גשר", שהחליף את שרון במשרד החוץ. אבל הוא לא נשאר מובטל. למשך שנה וחצי פעל במגזר העסקי, במחלקה הבינלאומית בהכשרת היישוב.



בחירות 2001 העלו את והבה מחדש על הגלגל. ראש הממשלה שרון דאג שנאמנו ישמש כמנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי בעת שציפי לבני כיהנה בו כשרה. בספר יוצא והבה מגדרו כשהוא מתאר את עצמו כמנכ"ל משרד ממשלתי דרוזי ראשון: “בתפקיד הזה נשאתי על כתפי את העדה הדרוזית כולה, וביתי הפך לאתר לעלייה לרגל".



האומנם לא היה שר דרוזי לפני מנכ"לותך?


“סאלח טריף היה שר ללא תיק ומה כבר עשה?".



בחזרה לשרון, הפעם ללילי. “אין כמוה", מתרפק והבה. “לא אשכח איך בלוויה של אבא שלי ישבה אצלנו שעות ובכתה איתנו כחלק מהמשפחה. כשאורחים היו מגיעים לחוות שקמים, הייתה טורחת ומגישה במו ידיה, לא כפי שקורה כיום בבלפור".



לדברי והבה, היה זה שרון שעודד אותו לרוץ ב–2003 ברשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה–16, שבמהלכה שימש כסגנה של שרת החינוך לימור לבנת. במהלך הכנסת הזאת חצה עם הבוס הנערץ את הקווים אל קדימה.



בכנסת ה–17, טרם כהונתו כסגנה של שרת החוץ ציפי לבני ובהיותו סגן יו"ר הכנסת, במשך ימים אחדים היה לנשיא הלא יהודי הראשון של מדינת ישראל. כאיש קדימה, אז המפלגה הגדולה ביותר, החליף את דליה איציק, ממלאת מקומו של הנשיא הנבצר משה קצב, שיצאה לאירוע משפחתי בחו"ל. “השליש הצבאי הודיע לי שהוא צמוד אלי לכל מקרה שיהיה או לא", משחזר והבה. “היה לי מוזר להסתובב עם אבטחה. גם לא ניצלתי את ההזדמנות כדי לחתום על חנינות. אין דברים כאלה אצלנו, הדרוזים. אנחנו מחויבים לנאמנות טוטאלית".



איך היה עם ציפי לבני, שבשלהי הכנסת הבאה, ה–18, התגלגלת איתה אל התנועה שהקימה?


“מה שמעניין אותה זו היא בעצמה. כשעזבנו איתה את קדימה המתפוררת כדי להקים רשימה, היא זרקה את כולנו אל מתחת לגלגלי האוטובוס. מהכנסת ה–18, שבה פעלתי בעיקר בנושאים חברתיים כחבר אופוזיציה, לא המשכתי לכנסת ה–19, כי נשארתי בלי מפלגה. אבל עד היום יש אלי פניות מכיוונים פוליטיים שונים. אני מרגיש שצריכים אותי בכנסת. לאחר היותי סגן נשיא האסיפה הפרלמנטרית של מדינות הים התיכון מטעם הכנסת ה–18, אני ממשיך לפעול מטעמה כשגריר נודד. בנוסף, אני מחובר לנושאים עסקיים".



במיטה של פוטין


תפקיד השגריר הנודד תפור על והבה. ניכר בו שהוא אוהב נסיעות בעולם והשתתפות בוועידות בינלאומיות. כך הוא כותב בהתפעמות כיצד הוא ורעייתו, עליה, התקבלו בכבוד ויקר בסין, לשם יצא לביקור רשמי כסגן יו"ר הכנסת. “'לפני חודש פוטין ישן כאן', אמרו לנו כששיכנו אותנו בסוויטה בבית ההארחה הרשמי של ממשלת סין", הוא מתפעל. “אגב, היה רצוי שגם כאן יקימו בית הארחה רשמי של המדינה לאורחים מחו"ל, במקום להוציא הון בבתי מלון יקרים".


לו ולעליה ארבעה ילדים. שניים מהם - הבת סוואר והבן מרואן - הם עורכי דין. תומר, שלדבריו היה הכתב הדרוזי הראשון בגלי צה"ל, הקים בירכא אקדמיה לנשים דרוזיות. בן הזקונים ריאן הוא סטודנט לרפואה. לזוג ארבעה נכדים, שאחד מהם נקרא מג'לי.



לבסוף, האם נראה לך שישונה חוק הלאום?


“אני מקווה שבסיכומו של דבר ייפול האסימון אצל ראש הממשלה נתניהו, כשם שנפל אצל השר כחלון ואצל אדון בנט. הרי איננו רוצים שנתקבל כגרסה חדשה של דרום אפריקה. שבמקום חוק הלאום נחזור להניף את דגל השוויון שנשאו האבות המייסדים".