כל העולם סביבי עושה בוטוקס ואין לי בעיה עם זה. למען האמת, אני מניחה שיום יבוא וזה יקרה גם לי. זריקה פה, מילוי שם, אני לחלוטין בעד לתקן את מה שמפריע - בין שבמייק־אפ ובין שבדרכים משמעותיות יותר. פה ושם אני מוצאת את עצמי מסתכלת על מה שקרה לעור הפנים שלי בשנים האחרונות, ואומרת או־קיי, קחי בחשבון שזה עוד יבוא. ישבתי לא מזמן עם חברה בת 33 שסיפרה לי שכל המצח שלה מוזרק. אפילו לא שמתי לב לזה, ומעולם לא הייתי מעלה על דעתי שעל זה היא מכלה בכל שלושה חודשים את כספה. “את חייבת לנסות", היא לחצה עלי, “בטח שבגילך", היא הוסיפה. “אף אחד לא שם לב ואני תוקעת את עצמי בגיל הזה לפני שיהיה מאוחר מדי". האמת שאני עדיין מתלבטת, לא שיש לי כרגע מה לתקן באופן קריטי, אבל אני בהחלט מתחילה לחשוב על הצורך בלשמר את המצב הקיים וכמו שחברתי אמרה: לפני שיהיה מאוחר מדי.
“אנחנו תמיד מקבלות שכל כשזה כבר לא רלוונטי", היא אמרה, ולא יכולתי שלא להסכים איתה דווקא בנושאים אחרים וללא קשר לענייני פנים. אלא שמה שעצוב בכל הסיפור הזה של הניסיונות הנואשים שלנו להיאחז ב"אנטי" הזדקנות וקריסת פנים אפשרית, הוא שעד שסוף־סוף הגענו לגיל שבו אנחנו מקבלות את עצמנו בהשלמה פנימית לכאורה וכבר לא מתביישות מאף אחד, העולם המודרני מכוון אותנו למאבק חדש. שוב לחץ מבחוץ. תהיי יפה ותשתקי, או אל תשתקי - אבל תהיי יפה. אין לך ברירה.
גם כשהייתי דקיקה וגבעולית, הייתי בטוחה שאני שמנה מדי
כשהייתי בת 15 דקיקה וגבעולית, שנאתי את הגוף שלי. הייתי בטוחה שאני שמנה מדי, אף שעד גיל 20 לא גירדתי את המשקל הזעיר של 50 ק"ג. דיאטות הרעבה, כושר אובססיבי וכשהייתי הולכת לחוף הים עם חברות הייתי נשארת במכנסיים קצרים או קושרת על עצמי משהו מסביב למותניים בשיעורי התעמלות כשלבשתי טייטס. רזה בגוף, שמנה בראש. אני לא זוכרת שנכנסתי למים רק עם בגד ים - ללא כיסוי כלשהו - לפני גיל 25. יום אחד שמעתי אישה בבריכה אומרת לחברתה: “תראי את האנורקטית הזאת, היא לא מורידה את המכנסיים". ברור לכם שלא חשבתי שמדברים עלי.
שלא לדבר על רגעים אינטימיים עם גברים. בשנות ה־20 שלי אף פעם שום דבר לא קרה באור, בטח שלא באור יום. אם התריסים לא מוגפים אף אחד לא היה נכנס אלי לחדר או מביט בי כשאני יוצאת מהמקלחת. באזור גיל 30 התחלתי להשתחרר. גיליתי את הנשיות כמעט כמו כולן בגיל הזה, והאישיו עם המשקל, שלא היה אישיו כלל, התחלף באובססיה לשרירים. “אין לי מספיק שרירים ברגליים", פסקתי יום אחד מול המראה והתחלתי לרוץ ולעשות שיעורי בלט. כשטיפלתי ברגליים זה עבר לריבועים בבטן. באיזשהו שלב הפסקתי להתעסק עם עצמי, כי התחלתי ברדיפה אינסופית אחרי הישגים אחרים, שעות שינה מעטות בלילה וריצה כמו אוגר על גלגלת, כי צריך תמיד להתעסק בדבר אחד באובססיביות כדי לשכוח מהאובססיה לאחר.
כשאני מבחינה בספונטניות שאני יוצאת בה היום לים, פותחת שקית תפוצ'יפס או מוותרת על אימון כושר רק כי לא ממש מתחשק לי לקום מוקדם, אני לא יכולה שלא לתהות כמה מטומטמת הייתי אז ואיך בזבזתי זמן כל כך יקר על שטויות שאיש מלבדי לא שם לב אליהן. אז אומנם לאחרונה אני מתחילה לחשוב שוב על שימור המצב הקיים הלא רע בכלל שלי, דהיינו: לחזור לרוץ אבל בלי לקרוע את הברכיים (נרשמתי למרוץ הלילה!); להתחיל לאכול בריא, ולו רק כדי להיות חיונית יותר; לשמור על עצמי - אבל לא כדי לנסות ליישר איזה שהוא קו עם הסביבה כמו עם עצמי בלבד.
ובכל זאת אני לא יכולה שלא לשמוע את הדיו של ה"אנטי" הזה לאייג'ינג שכבר מתחיל לחלחל ברקע. פחות אצלי בראש, יותר מהסביבה שלמרבה ההפתעה דווקא צעירה ממני בהרבה. ואני מנסה להשתיק את הקולות האלה בינתיים, לא כי יש לי אנטי
לאנטי־אייג'ינג, להפך, אני כאמור בעד לתקן כל מה שמפריע. אבל אלוהים, אני מתחננת לעשור אחד - אחד! - בחיים שבו אפשר ליהנות מהמצב הנוכחי, בלי להסתיר, לרצות לתקן, לכבות את האור, לקשור סווטשירט על המותניים או לפחד ממה שבוודאי עוד יגיע.