דווקא בימים העכורים האלה לא יכלה ליפול עלינו מגיפה סמלית יותר מהעכברת, שחלחלה למקורות המים שלנו. עוד קודם היא הצליחה לזהם את הרשת החברתית, שם פושים ומשגשגים בשבועות האחרונים חיידקי שנאה ונגיפי הסתה. אבל, מתחת למאמצים לזהם גם את הליך מינוי הרמטכ"ל, שהעסיק אותנו השבוע, הציג ראש הממשלה תוכנית דרמטית שתשפיע על הביטחון שלנו הרבה יותר מאישיותו של הרמטכ"ל הבא.



במשך שנים התרגלנו לחשוב שהביטחון הוא רעה חולה שצריך להתמיד ולקצץ בה. דורות של פרשנים כלכליים מדקלמים לנו השכם והערב שההוצאה על הביטחון היא המכשול בפני שגשוג הכלכלה הישראלית. והנה, הכלכלה הישראלית צומחת בעקביות כבר 15 שנה, גם לצד מלחמות ומבצעים.



מה שהציג בנימין נתניהו הוא לא פחות ממהפכה בתפיסה של הביטחון וההוצאה עליו: לא עוד אבן רחיים על צוואר הכלכלה הישראלית אלא כלי חיוני להמשך השגשוג. אף שישראל צומחת מהר יותר ויציב יותר מרוב כלכלות המערב, ואף שהאינדיקטורים הכלכליים שלנו כבר היו צריכים לזכות אותנו בדירוג האשראי המקסימלי - זה לא קורה.



הסיבה העיקרית היא חוסר היציבות הביטחונית סביבנו. נתניהו, שאי אפשר לחשוד בו בחוסר הבנה כלכלית, מבין שהגדלת ההוצאה על הביטחון עלולה לפגוע גם בדירוג האשראי שאליו כבר הגענו, אבל גם שללא ההשקעה הזאת כל מערכה שניגרר אליה תדרדר את הכלכלה הישראלית.



תוכנית "תפיסת הביטחון 2030" שהציג נתניהו מסמנת תפנית משמעותית של נושאת המטוסים הישראלית. במשך עשרות שנים יורד תקציב הביטחון של ישראל ביחס לתוצר הלאומי שגדל. אומנם ההשקעה שלנו בביטחון (ביחס לתוצר) גבוהה מבכל מדינה מערבית אחרת, אבל גם אין מדינה מערבית אחרת המתמודדת עם מה שניצב מולנו.



תקציב הביטחון כבר מזמן לא משקף את ההתייקרויות שחלו בעשורים האחרונים במחירי מערכות לחימה ובמשאבי אנוש. הוא נקבע לרוב בהורדת ידיים לא עניינית בין משרד האוצר ומשרד הביטחון, ותמיד ראש הממשלה נקרא לבסוף כדי להכריז על המנצח. הפעם ראש הממשלה הוא שלוקח את היוזמה ומכריז מראש: העלאה הדרגתית של תקציב הביטחון ל־6% מהתוצר. במספרים: העלאה של 4 מיליארד שקל בשנה לאורך עשור - מ־80 מיליארד שקל כיום לכ־120 מיליארד שקל בעוד עשור (הכוונה לתקציב צה"ל, המוסד והשב"כ יחד). ככלל, במדינה כמו שלנו ראוי שתקציב הביטחון יישאר קבוע כאחוז מהתוצר הלאומי.



מאין יבוא הכסף לתוספת הזאת? הלוואי שהיה אפשר לקוות לקיצוץ בהקצבות למגזרים לא יצרניים ולמוסדות חינוך שאינם מלמדים שום דבר מועיל. זה כנראה לא יקרה. לכן ההעלאה הזאת תבוא כנראה דרך הגדלת הגירעון. נוסף על זה, יש תקווה להתייעלות צה"ל ב־1.5 מיליארד שקל שנתִיים. מסופקני אם צה"ל יוכל להתייעל במספרים כאלה, לא כי אין בו שומנים אלא כי התייעלות כזאת מגיעה בעיקר מצמצום כוח האדם, ויהיה קשה מאוד לצמצם את צה"ל שכבר רזה באלפי משרתי קבע בשנים האחרונות. מה שחשוב הוא שהתוספת הזאת תהיה חלבון לבניית שרירים ולא עוד סוכר שיגדיל את חגורת השומן.



אנשי לוחמת סייבר ישראליים. יכריעו את המלחמה הבאה. צילום: דובר צה"ל



הכסף אמור ללכת קודם כל להשלמת פרויקט הגבולות: השלמת ההקפה של ישראל בגדרות גבוהות ובאמצעים אלקטרוניים בנוסח גדר הגבול עם מצרים. הוא יושקע בפיתוח היכולות ההתקפיות של ישראל, מתוך הבנה שבתוך עשור אנחנו עלולים לעמוד מול איום לא קונבנציונלי.



בכסף הזה ניתן יהיה להפוך את ישראל לשוות ערך לארבע מעצמות הסייבר העולמיות. יכולות הסייבר הפכו להיות כלי שיכול להכריע מערכות. מי שיודע לכבות לחלוטין את החשמל במדינה היריבה - הוא אשר ינצח במלחמה.



אצלנו עדיין מתייחסים לסייבר ככלי למבצעים מיוחדים וליוזמות ספורדיות. הוא לא מנוהל ככלי למערכה. ישראל חייבת לבנות זרוע סייבר אחת, שתפעל בהתקפה ובהגנה, וטוב עשה שר הביטחון שהציג את השאלה הזאת לכל ארבעת המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל.



תחום אחר יהיה ההגנה הרב־שכבתית מפני טילים, וראוי שההצטיידות בו תופקע מידי הצבא ותעבור לאחריות הדרג המדיני. מפקדי צה"ל יודעים שביצועיהם נמדדים בפעולות מעבר לגבול ולא בהגנה. לכן כל רמטכ"ל יעדיף לעולם עוד יכולות התקפה על פני יכולות הגנה. אם זה היה תלוי בצבא, היינו נכנסים לצוק איתן עם הרבה פחות מיירטים של כיפת ברזל. יכולת ההגנה מפני טילים היא קריטית לכלכלה הישראלית. היא צריכה להיות משולבת במאמץ למיגון העורף.



התחום האחרון והלא פחות חשוב הוא ההשקעה בצבא היבשה, הנתון במשבר מתמשך אף שהפיקוד הצבאי מכחיש זאת. על הנייר, צבא היבשה זוכה היום למשאבים חסרי תקדים. אבל השילוב בין מודל השירות החדש בקבע, שאינו מאפשר להבטיח אופק לקצינים צעירים, לבין הקיצור בשירות החובה, יחד עם חוסר אמון של הדרג הצבאי הבכיר ביכולות היבשה - כל אלה יצרו שבר עמוק ביחידות השדה. ציוד יש בשפע, אבל המוטיבציה ותחושת המסוגלות נתונות בחסר קשה.



חלק מהבעיה נעוץ במבנה הצבא: 36 שנות קיומה של מפקדת זרוע היבשה, שאחראית רק לבניין הכוח אבל לא להפעלתו, מוכיחות שהרעיון הזה פשוט לא פועל. את הכוח צריך לבנות מי שגם יפעיל אותו אחר כך במלחמה. מי שנשא באחריות לביצועים הכושלים של צבא היבשה במלחמת לבנון השנייה היה פיקוד הצפון, ולא מז"י (מפקדת זרוע היבשה) שהייתה אמורה להכין אותו.



עיכוב שהוא הזדמנות


הדחייה המאולצת של מינוי הרמטכ"ל הבא עקב העתירות נגד ועדת מינויי בכירים יצרה הזדמנות אדירה לשר הביטחון: לשנות את מבנה המטה הכללי. כשהוקם צה"ל הוא היה בעיקרו צבא יבשה עם "שירות אוויר" ו"שירות ימי". באופן טבעי, הרמטכ"ל היה מפקד צבא היבשה, והאוויר והים נחשבו ליכולות משניות. המבנה הזה השתמר עד היום, אולם הוא כבר לא רלוונטי.



המערכה היום כוללת חמישה מאמצים עיקריים: יבשה, אוויר, מודיעין וסייבר, ים ועורף. אין שום סיבה שהרמטכ"ל יכלה את זמנו בפתרון סכסוכים בין זרוע היבשה לבין אחד הפיקודים המרחביים. הרמטכ"ל צריך להיות מפקד המערכה כולה ולא להתעסק בתנועות של חטיבה זו או גדוד זה. צה"ל משווע למפקדת יבשה שתבנה את הכוח וגם תנהל את הלחימה על הקרקע, מעל הפיקודים המרחביים.



גם בתוך היבשה נדרש שינוי. צה"ל הציג השבוע את "צק"ח גדעון" - צוות הקרב החטיבתי המשלב רגלים ושריון, הנדסה וארטילריה. זה צעד טוב ומתבקש, וצריך ללכת איתו עד הסוף ולהפוך את החטיבה לעוצבת היסוד בצה"ל, לבטל את ההפרדה המיותרת בין חילות השדה ולהקים חטיבות משולבות: לא עוד חטיבות חי"ר וחטיבות שריון אלא חטיבות שמשלבות את כל יכולות היבשה. יהיו בהן חטיבות קלות בדגש על חיל רגלים וחטיבות כבדות בדגש על השריון. חטיבת גולני כבר לא תילחם יותר כגולני בלבד אלא כחטיבה משולבת, וכך צריך להיות ההרכב שלה.



כל אחד מארבעת המועמדים לרמטכ"ל מכיר ומבין את הבעייתיות הזאת ויוכל לחולל את השינוי. שינוי כזה, שמשחרר את הרמטכ"ל מהצורך לנהל את צבא היבשה, היה יכול לפתוח פתח גם למועמד חמישי: האלוף אמיר אשל, לשעבר מפקד חיל האוויר ואחד המצביאים הטובים שצמחו בדור הזה.



הבכירים לשעבר שנפגשו עם שר הביטחון לשיחות בנושא לא הצליחו להתרשם אל מי נוטה לבו של אביגדור ליברמן. נקווה שבשבוע הבא לא נתעורר לעוד מסע השחרה נגד מועמד אחר, באדיבות המימון הזר של תנועת "אם תרצו".



הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר
[email protected]