יש הסדרה (עם חמאס) או אין הסדרה, תהיה הסדרה או לא תהיה. הספקולציות והפרשנויות עפות להן באוויר כבלוני הליום. כך או כך – הטרור נמשך. והפעם מדובר בטרור יומיומי שמתנהל מתחת לרדאר נגד אזרחי ישראל, כאשר הם עצמם כמעט אינם מודעים לו. אין זה טרור של סכינים ולא של בלונים, לא טרור של טילים ולא של עפיפונים. זהו טרור, שמעטים בינינו נותנים דעתם עליו, ואין ניתן לו מענה הולם מצד ישראל. מפעם לפעם הוא מבזיק בין הידיעות בתקשורת, מוצנע, אך גם כשאנחנו קוראים עליו, בקושי אנו מתייחסים אליו, בוודאי שאיננו מגיבים.



האדישות כלפיו נובעת לא רק מתשומת הלב המועטה שהתקשורת שלנו מקדישה לו, אלא גם משום שאין הוא גורם לנפגעים בגוף בקרבנו, בוודאי לא בטווח המיידי. זהו טרור המילים, התעמולה, ההסתה, טרור שחושף את הכוונות האמיתיות של הערבים שאותן מביעים עיתונאים, פוליטיקאים, במאמרים שלוחי רסן.



אנחנו כבר התרגלנו להצהרות היוהרה האנטישמיות הפומביות של אישים כמו נסראללה, אסמאעיל הנייה, ארדואן, חומייני ואחרים. כמעט בכל הופעה בציבור הם יאשימו את ישראל ואת היהודים בכל צרותיהם. ממש כמו היטלר וגבלס בגרמניה הנאצית. אלה הם אויבים גלויים, שמסיתים בכיכר העיר, רצוי מאחורי זכוכית מחוסמת, את ההמונים - ומלבים את אש השנאה לישראל.



לעומת זאת, כמעט איננו מכירים את זרמי העומק בחברות הערביות הסובבות אותנו, את השיח האנטישמי בכלי תקשורת ערביים, או את השקרים הנכתבים נגד היהודים וישראל בספרי לימוד של הרשות הפלסטינית. בעבר, הכתבים לעניינים ערבים דיווחו לא רק על מלחמה ושלום, אלא הרבה על הלכי הרוח בעולם הערבי. היום רק מעט מזה מגיע לידיעת הקורא העברי.



מי שעושה בתחום זה את המלאכה נאמנה, באופן אמין ומקצועי, מתמיד ומדויק, זהו מכון ממרי, שזה 20 שנה חושף את “כל מה שרצית לדעת על העולם הערבי ולא העזת לשאול", לאמור הטפות אנטישמיות, עידוד הטרור וכיו"ב עניינים שנוגעים לישראל ולעם היהודי. לדאבון הלב, כלי תקשורת ישראליים, שבוודאי מקבלים על מגש של כסף את תכניו האמינים של ממרי, נמנעים לרוב מלהנגישם לקוראיהם או מאזיניהם.



מי אצלנו שמע, למשל, את ההתבטאויות האחרונות של שר התרבות הירדני לשעבר? מי קרא את תרגום מאמרו ביומון הממסד הירדני “אל־ראי" זה לא מכבר, שבו קרא להחזיר את היהודים לארצות מוצאם? כן, זה נאמר בריש גלי – על יסוד “חופש הביטוי", כמו שאומרים - אצל שכנתנו ממזרח שעמה כרתנו הסכם שלום. והסכיתו וקראו כמה טעימות מתוכניתו של אותו פוליטיקאי ירדני בכיר, כפתרון לבעיית המזרח התיכון: ראשית, הכיבוש הישראלי של אדמות פלסטין שבין הים התיכון לבין נהר הירדן יסתיים.



שנית, כל היהודים שבאו לפלסטין לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917, הם, בניהם וצאצאיהם - יעזבו אל הארצות שמהן באו, בלי לקחת עמם דבר. שלישית, ארצות הברית ובריטניה יפצו את הפלסטינים על כל הנזקים שנגרמו לאדמה ולתושביה עקב הכיבוש הציוני. רביעית, ארצות הברית ובריטניה יפצו את מדינות ערב על הנזקים שנגרמו להן עקב מעשי התוקפנות הציוניים נגד אדמותיהן ועל כך שאירחו את הפליטים (הפלסטינים) במשך כל תקופת הכיבוש. חמישית, כל הישראלים שנטלו חלק בהרג הפלסטינים יוסגרו לידי הצד הפלסטיני, כדי להעמידם לדין ולהשית על כל אחד מהם את העונש המתאים.



וכן הלאה, וכן הלאה. נשמע הזוי? בוודאי, אבל זוהי רק טעימה אחת מני רבות מדברי בלע הזויים שמתפרסמים כמעט מדי יום בעיתונות הערבית על ידי אישים שונים, ואנו לא ידענו. 



אז בטווח המיידי “אין נפגעים בצדנו" ממערכת ההסתה הזאת, אבל אין ספק שהיא זו הממריצה מחבל לקחת סכין ביד ולרצוח משפחה בביתה, או צלף שיירה לעבר ישראלים, או המונים שיסתערו על הגדר ברצועת עזה בניסיון לממש את “זכות השיבה". טרור המילים הזה מוכיח את האמירה הידועה: מילים יכולות להרוג, בוודאי במזרח התיכון. והתודה לממרי.