טרם שחר צלצל השעון המעורר שלי. השתקתי אותו במכה קטנה והתיישבתי. שלא כמו בזמנים רגילים, בימים אלה אני לא מרשה לעצמי להתפנק במיטה או בכלל בחיים. על קצות אצבעותי התקדמתי למקלחת, שטפתי פני, צחצחתי שיני והתבשמתי מעט. אחר כך שבתי אל חדר ילדותי. ריח שינה לא נעים עמד בו. פתחתי מעט את החלון כדי שיבוא אוויר טוב ויחליף את חנק הלילה. אחרי שהתלבשתי, ניגשתי אל קופסת העץ הלבנה. פתחתי אותה וחיכתה לי אריזת פלסטיק שקופה ובתוכה תפילין, כיפה לבנה וציצית. לקחתי את כל אלה בידי, לא לפני שמתוך הרגל מוזר נשקתי לתיק הפלסטיק, והתקדמתי אל חדרו של אבי.
בחדרו של מולידי ריח המוות כבר נתן את אותותיו. בכלל, נדמה כי אותו המלאך האוסף אליו את הבאים בזקנה מעופף לא פעם מעל אבי ומאיים לקחתו אליו. בילדותי, אז בבית המדרש בעיירה שכוחת האל שבה גרנו, סיפר הלל המורה הנמוך על דוד המלך: “וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמיים".
כששאלנו אותו איך חזה דוד בריבון העולם, האם דינו של מי שעשה זאת הוא לא מוות, חשב הלל ואמר: “הוא הביט במלאך המוות, בשליחו של האלוהים, ועל כך נדבר בשיעור הבא". עכשיו, כשאני חושב על זה, ספורות הן הפעמים שקיבלתי שם, בבית המדרש, תשובות לסקרנותי שהילכה אימים על מלמדי.
גם את חלונו של אבי אני פותח. אור קטן נדלק בבית שממול. אני מציץ, אישה מבוגרת וכבדת משקל, לבושה כותונת ישנה, קמה לאטה מהספה. מהמקרר היא מוזגת לעצמה כוס חלב.
באותו הזמן פוקח אבי את עיניו ואומר: “מרדכי, זה אתה? מים". אני מניח את ערכת התפילין על המיטה ואוחז בכוס המים אשר על שידה שליד מיטתו. ביד אחת אני תומך בראשו הקירח של אבי הגיבור וביד השנייה מגיש לו את המים. “תשתה, אבא", אני לוחש לו. הוא מפנה את ראשו לצד ולוחש: “ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו". ואז מביט בי, כמצפה ל"אמן". אני עונה: “עכשיו תשתה". והוא לוגם ברעש רב את המים, מימיו אגם צלול במדבר הזקנה.
כשהוא מסיים, אני מייבש את סנטרו במגבת ושואל: “ישנת טוב?". הוא מניח את ידו על ידי וממלמל: “ברוך השם, ברוך השם, כבר זמן סליחות?".
אני מסיר מעליו את צינורות החמצן ומאשר. “אז תשיר כדי שאקום, בן שלי", הוא מבקש ממני. ואני מחייך, מתיישב על מיטתו, מושך אותו אלי ופושט ממנו את חולצתו. גופו הרזה נגלה לפני. נדמה כי מיום ליום הוא מאבד עוד ועוד ממשקלו. הוא מבחין במבטי ומתעקש: “תשיר לי".
אני מוריד את מכנסיו ושר: “בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים. שפוך שיחה, דרוש סליחה, מאדון האדונים".
אבי שר איתי. קולו כמעט ולא נשמע. ובכל זאת, עוד קרן אור נכנסת אל החדר. מי יודע, אולי הוא פותח את שערי שמיים.
במקלחת, כשאני מקרצף את גבו, אני ממשיך לשיר לו: “רחץ וטהר ואל תאחר, בטרם ימים פונים, ומהרה רוץ לעזרה לפני שוכן מעונים".
***
כשהוא יושב בכיסא הגלגלים, בדרך לבית הכנסת, הופך אבי לרענן פי כמה. הלוואי שהייתה אמונתי כאמונתו - חדורה וזרועה בי כל כך. ברגע שנכנס להיכל הקודש, הוא מצליח לקום בעצמו מכיסא הגלגלים ולגשת אל כיסא הקטיפה שעליו שמו. “אתה רואה?", הוא שואל, “שמשון ניצח אלף עם לחי של חמור, אבא שלך קם לבד מהכיסא! מה רבו מעשיך ה'".
הימים ימי סליחות, והזמנים זמני תשובה. על כיסא בית הכנסת שמניין זקניו הולך ופוחת אני יושב ומביט באבי מבקש תחנונים. ולא עליו הוא מבקש, כי יודע שלא בישרו טובות הבדיקות. עלי הוא מבקש, בנו יחידו, מאור עיניו, נושא שם אביו, מרדכי.
ולפעמים אני רוצה לצעוק לו שיחדל מאמונתו העיוורת כמעט, כי ירצה האלוהים כמה שירצה. וגם אם יעמיד מולי מדי יום את האישה הכי יפה, הכי טובה והכי טהורה שימצא, ובשפתיה לוחשת אהבה ובידה מפתח לבית גדול, אפנה לה גבי ואלך. את בית אבי לא אעזוב, עוד מוקדמת לי הפרידה.
זה תמיד הוא שהיה מעיר אותי בקול אל הסליחות, נושא אותי על כתפיו כל הדרך אל בית הכנסת. וגם כשהשתוללתי והרעשתי כשדרש הרב, שלף סוכרייה קשה מכיסו ונתן אותה בידי. “אם תהיה בשקט, תקבל עוד אחת". וגם כשרדו בו שאר המתפללים והזהירו אותו, “חושׂך שבטו שונא בנו, פליק אחד לא יזיק לו", צחק ושאל: “למה, אתם לא סררתם?".
אבי, האיש החפץ חיים, היה חוגג לאמי ימי הולדת כל שנה, כשעוגה גדולה נושאת את שמה ועל הקיר תמונתה פניה המחייכות, כדי שלא ארגיש בחסרונה. וביום ההוא היה מדבר בשמה ואומר שהיא באה אליו בחלומו ומסרה לו שאני ילד טוב והיא גאה בי. וברגע שיבוא המשיח על חמורו הלבן ויקים לתחייה את הצדיקים, היא תרוץ אלי, תישא אותי בידיה, תחבק אותי חזק ותיגש להכין לי את שטרודל התפוחים שאני הכי אוהב.
וזה אבי, האיש שלא החמיץ אף מסיבת קבלת ספר תנ"ך, שעבד בשלוש עבודות - אבטחה, גינון וניקיון בתי כנסת - כדי לקיים לי מסיבת בר מצווה, שעליה כל השכונה דיברה. ואת המתנות שקיבל הפקיד בקרן שעד היום לא פתחתי. וזה אבי שסירב לשידוכים חדשים בשל כבודו לאמי ובשל הפחד שתרד לי דמעה מאישה שלא תאהבני.
***
והימים ימי סליחות. כשמסיימים המתפללים לבקש, להתחנן ולהתוודות, כי חטאנו, פשענו ועווינו, הם מקפלים את הטליתות ומברכים ב"חזק וברוך". מביט בהם החזן ואומר: “אלה ימי מחילה, זמן להתיר נדרים ולנקות את ספר חייכם אם פשעתם. נִצרו את הלשון מרע ונקו כל זוהמה המלווה אתכם" .
יוצאים המתפללים מבית הכנסת, ואני ניגש לאבי עם כיסא הגלגלים. “בוא, אבא, יש לך רופאה בשמונה". אבל הוא מסרב: “עוד קצת, בן שלי". אני נכנע לו ויושב לידו. ההיכל כבר ריק מאדם. רק אני, אבי והאור הנשקף מהוויטראז'ים הצבעוניים, של משה ולוחות הברית, נמצאים כאן. ושואל אבי: “זוכר את הסוכריות?". אני מהנהן. “רצו שארביץ לך בכל פעם שהיית בוכה או צועק, אבל איך אניח יד עליך?", הוא אומר.
אני נושם נשימה ארוכה ומניח ידי עליו ולוחש לו: “זכיתי בך, אבא". אבי מזיל דמעה. “עוד מעט לא אהיה", הוא אומר, “אבל אתה, שים בכיס שלך הרבה סוכריות, מרדכי היהודי, שמעת? ובעזרת הקדוש ברוך הוא, כשיישב עליך הנכד שלי, תעשה איתו בדיוק מה שעשיתי איתך - תן לו סוכרייה כשהוא בוכה. ואל תשים לב מה אומרים לך".
אני עוזר לו לעבור לכיסא הגלגלים ובשקט מוציא אותו החוצה. בחוץ עומדים שלושה ברסלבים ומברכים על ראש חודש אלול. את החודש הזה אני אוהב יותר מכל, כי אני לאבי ואבי לי.