כמו כל ותיקי "מעריב" מגלגוליו הקודמים, גם אני לא התעצבתי לגלות שבית המשפט העליון לא רק דחה את ערעורו של האדון נוחי דנקנר, אלא פינק אותו בעוד שנה מאחורי הסורגים. אני יודע שזה עלול להיתפס כאילו אני שמח לאידו של האיש. או־קיי, אז שיהיה. במשך כל יום השידורים שבו התבשרנו על ההחלטה של בית המשפט העליון ישבתי בביתי וצפיתי בטלוויזיה. לרגע לא ריחמתי על האיש הזה. כל הזמן נזכרתי בימים שבהם היינו מתאספים, עובדי "מעריב", מול ביתו המפואר בהרצליה פיתוח עם שלטי מחאה. נתן זהבי היה תופס את המגפון ונותן דרשה כפי שרק הוא יודע.



אני הייתי עומד בצד ומתבונן בבית המפואר של איש העסקים וחושב לעצמי: איך יכול להיות שהוא לא משלם לנו משכורות וגם לא את הפיצויים העתידיים, אבל עדיין גר באחוזה כזו? לו אני הייתי חייב למישהו כסף, היו מפנים אותי מהר מאוד מהדירה, מנשלים אותי מכל נכס אפשרי ומוכרים אותו לטובת השבת החוב. אבל במקרה שלו זה כנראה עובד אחרת.



באיזשהו שלב במהלך יום השידורים הייתי צריך ממש לעצור את השידור, להריץ אחורה ולחזות שוב בדבר הבלתי נתפס שנגלה לי. זה היה קטע שבו ראו את דנקנר מגיע לביתו כשהוא מצויד בנהג פרטי במכונית אאודי חדשה. זה פשוט לא ייאמן, את הפיצויים לאנשי "מעריב" - כולל לי - הוא לא שילם, אבל להישאר בווילה בהרצליה פיתוח עם נהג צמוד ברכב יוקרה - זה אפשר. לזה יש לו היכולת.



כשראיתי את זה, מיד חשבתי על כל אנשי "מעריב", רובם מבוגרים, שנפלטו מעולם התעסוקה. וגם נזכרתי ביום ההוא שבו כתבתי ב"מעריב" הישן תחת נוחי דנקנר טור על תרופה מסוימת של חברת תרופות בינלאומית גדולה. אחרי הפרסום קיבלתי טלפון זועם מהדובר של החברה. הוא אמר לי בשיא החוצפה שאילו ידע שאני הולך לפרסם משהו כזה, היה דואג שלא אני הייתי זה שיכתוב את הכתבה. ואז הסביר שיש לי שתי אפשרויות: ״או שאתה תדאג שהטור לא יעלה באתר האינטרנט, או שאני אדאג לזה״. אמרתי לו שאין סיכוי שאני עושה דבר כזה ואיחלתי לו בהצלחה - מתוך ידיעה ברורה שאין סיכוי שיצליח לעשות דבר כזה. עם כל הכבוד, "מעריב" הוא עיתון שתפקידו לשרת את ציבור הקוראים ולא את חברות הפרמה (או כל חברה אחרת).



״או–קיי, איך שאתה רוצה״, אמר לי הדובר וניתק. 20 דקות אחר כך קיבלתי טלפון מהמערכת ובישרו לי שהכתבה לא תעלה לאתר האינטרנט. הייתי בשוק. לא שאני איזה עיתונאי חוקר, רודף האמת והצדק, אבל מעולם לא קרה לי דבר כזה. אפילו לא משהו שהתקרב לזה. לא הבנתי איך זה יכול להיות. ״תשמע״, אמר לי מישהו במערכת שביררתי איתו את העניין, ״יש כאן למעלה אינטרסים עסקיים. זה יותר חשוב להם מהתוכן״.



״אבל התרופה הזו היא פיקציה, לא באמת עושה את מה שהיא אמורה, לא חשוב שיידעו על זה?״, שאלתי. ״ברור שחשוב, אבל אתה חייב להבין: אנחנו בתקופה חדשה כאן בעיתון, ויש דברים שקשורים לכל מיני עניינים עסקיים שלמעלה ממני וממך. עזוב, אל תתעסק בזה בכלל״. אני לא מאשים אף אדם במקרה הזה, אבל זו הייתה הרוח באותם ימים.



לאחר שצפיתי בווידיאו של נוחי מגיע לווילה שלו (מתברר שזה בית שנמצא בהרצליה פיתוח, במרחק של כמה רחובות מהאחוזה הישנה שלו), נזכרתי גם בידיעה ב״דה מרקר״ על כך שנוחי נצפה טס במחלקת עסקים לניו יורק. באמת, נוחי? ביזנס?



בהודעה שפרסם דנקנר לאחר מתן גזר הדין הוא הכריז ש״בשעה קשה זו אני שואב כוח ממשפחתי, חברַי ואהבתי למדינה. אני מאחל לעם ישראל שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה״. נו באמת, תעשה לי טובה. אתה יודע מה אני מאחל לעם ישראל? שלא יקומו עוד אנשי עסקים כמוך.