אני עומד לקבל על עצמי אשמה חמורה ולהתחשבן עם נפשי כאחוס"ל (אשכנזי, חילוני, סוציאליסט ולאומי). זאת, אף שמוצאי העדתי מעורב וגם שמאלניותי מוטלת בספק - לא רק מפני שהפכה למילת גנאי, אלא מכיוון שכמו רבים משותפי לדעה, גם אני התהפכתי סופית במוצאי ראש השנה של שנת 2000, עת הבנתי שהפתרון הלוגי שניסיתי לאכוף על הסכסוך ביטא את כמיהתי לנורמליות ותו לא. אפילו הסוציאליזם שלי התרכך עם השנים, שבמהלכן גיליתי שרוב המדברים גבוהה בשמו אינם יותר מבטלנים. ובכל זאת נטלתי על עצמי את חובת חשבון הנפש, כיוון שהרקע שממנו באתי עיצב לא רק את אישיותי, אלא גם את היריבות ביני לבין אחיי.
אחת הטענות הרווחות במחנה "שלי" היא שהפער העדתי הוא תולדה של התמכרות לרגש הקיפוח. הרי גם מרבית העולים מאירופה התחילו את המסע שלהם מאותו פחון במעברה. והם, על פי הטוענים, בניגוד לחלק משכניהם, לחמו כדי לצאת משם: התקדמו וחסכו מפיהם למען הדור הבא, שממנו מנעו כדורגל חדש, אך לעולם לא ספר. הבעיה היא שגם כאשר הטענה מדויקת, היא מספרת רק חלק מהסיפור. אפילו אם נניח שהמשחק הישראלי היה פתוח לכולם (וזו הנחה שעושה הנחה), הרי שרק צד אחד קבע את כללי המשחק – והוא קבע אותם (גם אם לרוב בתום לב) באופן שגרם לרבים לוותר על ההשתתפות מראש.
בשנות ה־50 התביישו ילדים בהוריהם שדיברו יידיש, ממש כמו ילדים שהוריהם דברו ערבית, אבל היידיש, למרות הניחוח הגלותי, הייתה גם השפה שאיתה יכלו להחליף הלצה עם הפקיד, הרופא או המורה, בעוד הערבית הגדירה את דובריה כפרימיטיביים. החילוניות והסוציאליזם הונחלו לעולי המזרח כתורת המדינה החדשה באופן שהכריח רבים מהם למחוק את זהותם התרבותית כדי להשתלב. רק כסיל מוחלט ישווה בין אימת השואה לייסורי המעברה, אבל השילומים מגרמניה ומשפט אייכמן הפכו את האשכנזיות לאבן הפינה של הבניין הציוני, בעוד מסורות מזרחיות הודרו מהמיינסטרים.
אם חושב מישהו שאני כועס על הורי למשל, הוא טועה: כילידי ארץ ישראל של שנות ה־20, לא הייתה להם ברירה אלא לראות את החילוניות שלהם כאנטיתזה לאמונת ההורים. הנטייה שלהם מערבה לא שיקפה את תרבותם אלא צורך הישרדותי ליצור פער איכותי מול שכנינו־אויבינו.
אז על מה חשבון הנפש שלי? על זה שאיחרתי להתייחס אליהם כפי שהם התייחסו להוריהם, לאו דווקא הביולוגיים, אלא הרעיוניים: לו שילוב מסורת המזרח בתרבות הציונית היה מתחיל בשנות ה־50 ולא בשנות ה־80, היינו נמנעים מהקרע שהיה לאיום קיומי מבפנים. וכאן אני כועס על עצמי: על היותי חילוני להכעיס שנוטה לראות במסורת ישראל פרימיטיביות, על השנים שבהן הבנתי כל מעשה נבלה של אויבי המנושלים לכאורה, אבל זלזלתי באחיי שנושלו מתרבותם בארצם החדשה־ישנה.
גם כאשר פצצת הזמן הזאת התפוצצה בקלפיות, הכחשתי: בהתחלה קבעתי שהעם השתגע. אחר כך בכיתי ש"גנבו לי את המדינה" והפכתי ל־NIMBY: כשם שביקשתי להסתגר מפני אויביי בתוך גבולות הקו הירוק, כך ביקשתי להסתגר מפני אחיי בתוך "מדינת תל אביב", זו שאוהדת הגירה לחצרו של האחר. ספקתי כפיים בכל פעם שרב מתועב קרא לא להשכיר דירות לערבים, אבל קרצתי בהבנה למי שקרא לא להשכיר לחרדים. התחלחלתי לנוכח ההסתה הגזענית של הקיצוניים ברבני הציונות הדתית והזכרתי לכולם שאני הוא שמשלם את משכורותיהם, אבל כשמרצה פוסט־ציוני באוניברסיטה מסרב להכניס להרצאתו סטודנטים מילואימניקים במדים, אני מלהג על חופש הביטוי.
אשמתי, בגדתי, הבטתי לאחיי בעיניים וראיתי את משטמתם, מבלי לשים לב שהייתה תגובה לעיוות שפשה בפני.