היה הייתה זקנה עיוורת חכמה במיוחד, כזו שרואה את הנולד. היא גרה בבקתה מחוץ לעיר ואנשים היו מגיעים להתייעץ איתה. יום אחד הגיעה חבורת נערים מתוך רצון לבחון את הידענות שלה. כשהם נכנסו פנימה היא ישבה על כורסה ישנה ורק הקשיבה לחבטות צעדיהם הנמהרים. המוביל שבחבורה אמר - אני מחזיק ציפור קטנה שאספנו בדרך, בואי נראה אם את יודעת אם היא חיה או מתה. הזקנה שתקה שעה ארוכה, והנערים כבר החלו לגחך ביניהם משלא הגיעה ממנה תשובה. לפתע היא אמרה בקול רך אך נחוש - אני לא יודעת אם הציפור חיה או מתה, אבל אני כן יודעת שזה בידיך.
הסיפור הקטן הזה סופר על ידי טוני מוריסון בשוודיה, כשקיבלה את פרס נובל לספרות. היא הסבירה שהציפור מבחינתה מייצגת את השפה, והזקנה - את הכותב בעל ניסיון החיים. הניסיון לא הופך אותו למושלם - הוא עיוור לדברים מסוימים, אך בעל הבנה עמוקה לגבי אחרים. היכולת שלו לשלוט במה שקורה לשפה היא מוגבלת לשימוש שהוא עצמו עושה במילים. לפעמים כשהוא שומע איך אחרים מתייחסים אליה, הוא לא יודע אם השפה פצועה, חבוטה, מתה או גוססת. הוא גם לא באמת יודע אם יש בכוחו להציל אותה.
מפה לשם, אני כבר כותבת בעלת ניסיון של למעלה מ־20 שנה. כמו כולם, גם אני עיוורת לדברים מסוימים, במיוחד כשאני נסחפת אחרי נטיות לבי. בניגוד לאישה הזקנה, לא תמיד אני מודעת לזה. כשאני נתקלת ביחס של אחרים לשפה, לפעמים קשה לי. יש דרכים רבות לחבוט בשפה, מנעד עשיר שנע בין איומים וצנזורה שמרנית לבין השתלחות אינטלקטואלית פרובוקטיבית. בנוסף, תמיד רוחש הפחד שאם לא אנהג בכוחנות, אף אחד לא ישמע אותי.
לא תמיד יש זמן לחשוב על הדברים האלו, במיוחד כשיש דדליין. איך תאמר את הדבר שלא ייצור מאבק כוח מיותר שבסופו תמות הציפור, גם אם זה לא אתה שתמחץ אותה בכף ידך? איך תמצא את הטון שישפיע בכיוון הנכון, שכן אם הזקנה הייתה צועקת או מטיפה בחדות, גם אם בצדק גמור, ספק אם מוריסון הייתה מספרת עליה. איך תחליט מתי נכון להשתמש רק ברמז, ומתי הדרמה תגיע דווקא מכך שתדבר ברכות, גם אם נדמה שאתה חי בעבר כי כולם סביבך מדברים בבוטות?
בשנה הקרובה אני מבטיחה לעסוק פחות בצדק שלי ובאיך שאצטייר בעיני אחרים, ויותר בשאלה אם הציפור תחיה או תמות.