זאת היא עונה כזאת, חבוב.
ייתכן שהתהליכים הרעים שעוברים על החברה המערבית בכלל ועל ישראל במיוחד, לוחצים את הכותבים שבהם אל הקיר. הקיר האחרון, המעניק לגב את התנוחה הכי ישרה. אולי זה מה שקרה לאשכול נבו. הספר שלפנינו הוא דו"ח מן הפְּנים, כפי שהסופר בחר לכתוב אותו. זהו הספר היחיד משלו שלכד אותי פנימה.
ברגע זה לא אכפת לי מה מן האירועים המתוארים בספר לקוח מן הביוגרפיה האישית של הסופר, ומה חלקה של הבדיה. יש כאן, ללא ספק, קולאז' מעניין של חומרים קשיחים ונתונים אלסטיים יותר. בתפרים הסמויים שבין אלה לאלה נטע נבו שני משברים מקבילים בחיי סופר: משבר כתיבה ומשבר נישואים. ישנן עובדות ידועות המאוזכרות כאן, והן חוליות חיבור חזקות אל תודעת הקוראת, בנוסף להנאות נוספות מן הקריאה כאן. סבו של נבו היה לוי אשכול המנוח, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. הסופר נקרא על שמו, ובמסע האישי הזה יש כמה רגעים מלבבים שמדברים במשפחה ההיסטורית. למשל, הקשר של נבו עם נועה אשכול, דודתו הכוריאוגרפית והאמנית. או ספר ישן עם הקדשה של נ. אלמונית לסבו.
אשכול הסופר לא זכה להכיר את סבו, אבל אני ראיתי את סבא אשכול בחדר האוכל של דגניה ב'. חולצתו הייתה לבנה כשעמד ושוחח עם מישהו מהוותיקים המיתולוגיים. הייתי ילדה שמבלה את קיציה אצל הסבים, ואמא הצביעה ואמרה הנה אשכול, הוא מהמייסדים ואיש חשוב, והנה גם קדיש בא. קדיש לוז, יו"ר הכנסת, עבר ליד השולחן שלנו כשהוא דוחף עגלת מתכת מהבילה. הוא שאל: מה תרצו לארוחת צָהָריים?
בשנות ה־50 לא היו מרחקים גדולים בין אנשים, ובתוך הקירבה נשמרה יראת כבוד. הספר של הנכד מקרב מאוד אל האדם ששמו אשכול נבו, גם אם בכתיבתו לא הוסרו כל הכיסויים. לאורך הקריאה נדמה שהכותב שואף להגיח מאחורי הטכניקות המיומנות. שהוא רוצה לעקוף את השטיקים של ההסוואות ולתת את עצמו כפי שהוא, אדם רגיש חוֹוֶה. הוא הלך פנימה כדי לסרוק את תולדותיו כאדם, כחבר, כבעל, כאב וכסופר, והגיש את ממצאיו בנימה כמו–קלילה, בזכות הפורמט שבחר בו, מתכונת של ראיון אינטרנטי. הוא מבקש לספר משהו חשוב, אינטימי, בלי להעיק על הקוראים. מעל הדפים נמתח חבל דק, שנבו מתאזן עליו ונשמר שלא לצנוח עמוק מדי ואף לא לאבד את אחיזת הקוראת, הנחוצה לו כדי להמשיך לפסוע בבטחה. גם לאחר עמוד הקרדיטים לא החלטתי אם אפשר היה לוותר על הקביים של מתכונת הראיון, אם לא.
בשלד השאלות השגרתיות, שכדוגמתן אנשים נוהגים להציג לסופרים, הנביט הסופר סאטירה קטנה, שהוא עצמו אחד מנלעגיה, כי הוא מספר כאן על ערבים שבהם הוא קורא מספריו ועונה על שאלות. הרוטינה הזאת מביאה עמה אנקדוטות מפתיעות, גם משעשעות. למשל, ערב בהתנחלות: הסופר השמאלן מתוודע לעולם שלא הכיר. או: בתום ערב בגרמניה הוענק לו ספר עב כרס בגרמנית, וכל ניסיונותיו להיפטר מהמשקל העודף לא צלחו. הספר רדף אחריו מעיר לעיר והגיע בעקבותיו עד לכתובתו בישראל.
תמיד יהיה מישהו בקהל שיציג אותה שאלה שחוקה: עד כמה ספריך מתבססים על חייך? ב"ראיון האחרון" הוא עונה מעבר לצפוי. הוא מספר על חיים אמיתיים של סופר, מורה לכתיבה יוצרת. חברו הטוב גוסס מסרטן, אשתו חדלה לאהוב אותו, ובתו הבכורה, בבת עינו, הפסיקה לדבר איתו. הוא אב מודאג שבנו הקטן הפך לבדאי. "שקרן", בפי האב והאם הבאים להתייעץ עם פסיכולוגית. המפגש עם אשת המקצוע המלומדת הוא שיא הומוריסטי נפלא בספר מלא ציטטות מחיים ישראליים. ציטטות ממצבים אופייניים (הטיול הגדול לדרום אמריקה), משירים, מספרים. האופן הקליל שבו הן משולבות בסיפור יוצר מופע שופע אלמנטים בידוריים. הבידור הוא המרחק הקבוע הנשמר בין הכתוּב לקורא, תָוֵוך שמעצים את ההנאה מהקריאה בלי להציג תביעות לצדה. הקורא מוזמן להציץ בלי להיות מעורב. גם כשהתמונה כאובה היא מתאזנת בהומור מקורי, נהדר באמת. הומור שעל סף ההלקאה העצמית.
הספר מרתק, שוקק חיים, וכשלעצמי מצאתי בו אזורים רבים אנושיים שהעירו בי רצון ללחוץ את ידו של הסופר. "שיחה אינטימית עם אדם קרוב היא בעיני אחד משני התענוגות הגדולים ביותר שהחיים מזמנים".
"הראיון האחרון", אשכול נבו, זמורה–ביתן, 349 עמ'
***
המלחמה שלו
לילדים טובים קשה להתבגר. כלומר, חנונים דקי עור מתקשים במעבר לעולם המבוגרים. במקרה של יוליק, גיבורה התם והכנוע של הנובלה, הנאמנה לעצמה מתחילה עד סוף, המעבר הפוצע מתרחש במלחמת יום הכיפורים. סיפור שמתחיל כעוד חוויה מימי הצבא בתקופת סיני–שלנו, הופך ליצירה ספרותית עשויה היטב, על–זמנית.
החל מההפצצה המצרית המפתיעה של בסיס המודיעין בלב סיני, ועד לסוף המחאתי באמצע המדבר הריק, שמעון ריקלין מעביר את הקורא דרך ההבנות המחוספסות שהבגרות תובעת. המדבר, מקום של התבודדות ושחרור, חושף בפני חייל המודיעין את כל מה שלא ידע על אהובתו הטהורה, על מסתרי אופיים של בני אדם, על מקורות האכזריות.
"שפן", שמעון ריקלין, כתר, 130 עמ'