בואו להכיר את החברים החדשים שלי: ג'ניפר אניסטון, בוריס בקר, לברון ג'יימס, ולדימיר פוטין, ג'ניפר לופז, כריסטיאנו רונאלדו ואפילו הגבר–גבר שאין בלתו: דניאל קרייג, הלא הוא 007. איך הכרתי אותם, אתם שואלים אולי בצדק, ועל כך אשיב רק: שמרתי על קור רוח.
מה זה קור רוח? חפשו באנטרקטיקה: מינוס 150 מעלות צלזיוס, וסחבק בתחתונים דהויים מקלל את יואב כהנא ומצטרף לרשימת הסלבס דלעיל שכבר זכו לעטות על כפות רגליהם נעליים שנראות כשילוב של נעלי בית עם נעליים קנדיות שמכיר כל לוחם שהיה מוצב אי־פעם בחרמון, וכפפות שנראות כאילו אני עומד לשלוף פשטידה מהתנור.
אם נדמה לכם שאני מדבר יותר מדי, זה כנראה מהקור או אולי מהעובדה שהדם זורם אל העור במהירות כזאת שיש מצב שלו הייתם נותנים לי לרוץ מאה מטרים, הייתי מראה ליוסיין בולט את הגב. "קריותרפיה", קוראים לזה, אחד הטרנדים החזקים בכל מה שקשור ברפואה אלטרנטיבית. תכף ננסה להסביר, אבל בינתיים קצת על יואב כהנא, זה שאיחלתי לו לפני כמה דקות שיישלח לגלות בקוטב על שהקפיא את נשמתי.
בחלומי חזרתי ליסודי
מטבעי אני אדם חשדן - ושנים לא מעטות בעיתונות רק הגבירו את החשדנות הטבעית שטבועה בי. לכן כשהציעו לי להתנסות בטיפול בקור, חשדתי מיד שמנסים להוליך אותי שולל. רק שמכאן והלאה השתלשלות העניינים הזכירה לי את אחד המערכונים הקלאסיים של "החמישייה הקאמרית", שבהם מנסה רוצח סדרתי ששב משנים ארוכות בניכר להמשיך במסע ההרג גם בישראל. מהר מאוד הוא מתייאש: הקורבן הראשון הייתה בייביסיטר שלו בילדותו. השני שירת איתו במילואים - ועם אחותו של השלישי הוא יצא בתיכון. בסוף הוא מבין שבישראל קשה מאוד להרוג מישהו שיהיה אלמוני לגמרי - ומוותר.
לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי לספר שאם חשדתי ביואב כהנא, הבעלים של TIME FREEZE
לא זו בלבד, אלא שלאחר שנרגעתי מהחיוניות המטורפת שהזרים הטיפול באברי, נזכרתי אפילו שבכיתה ו' היא יזמה סדנה לעיתונאות. במילים אחרות: היא לא הייתה רק המנהלת, אלא גם העורכת הראשונה שלי. כך שאם התחלתם להשתעמם בינתיים, אין לכם אלא להלין עליה שלא הייתה קטלנית מספיק בביקורתה כדי לגרום לי שלא לפרסם בפומבי את מכתמי.
כהנא היה עד לא מזמן עורך דין, ונחשף לקריותרפיה דרך העיתון: ידיעה על כך שכריסטיאנו רונאלדו מחזיק מכשיר כזה בביתו ומכור לטיפולים באמצעותו, משכה את תשומת לבו. "החלטתי שבמקום עורך דין שלפעמים עושה גם רע לאנשים, אני אנסה לעשות להם טוב", אומר האיש שמכר את הגלימה שלו בעבור מכונת קרח.
שהביטוי "מכונת קרח" לא יטעה אתכם לחפש אותה בקצה המסדרון במלון, לא מדובר בקרח נוזלי כי אם בחנקן שמוזרם מסביב לגופך העירום (טוב, נו, עם תחתונים והגנה על כפות הרגליים והידיים. שלא ייכנסו לכם רעיונות לראש, כן?) וגורם לגוף להידרך בסגנון המוכר של "ברח או הילחם". כדי לשמור על עצמו, הגוף מנסה לאטום את עצמו לנוכח השינוי הפתאומי והחד בטמפרטורה, והתוצאה היא התכווצות של כלי הדם בפריפריה (כלומר לא בגליל ובנגב, אלא בקצות כלי הדם החיצוניים שלנו), והזרימה המחודשת של הדם אליהם היא המקור לתחושה הטובה בסוף הטיפול.
כהנא מספר שלאחר שקרא על אודות המכשיר והתלהב, הוא עבר שלושה טיפולים בחו"ל, חש הפחתה דרמטית בכאבים כרוניים שהיו לו בכתף, התלהב, עבר הכשרה והחל לייבא את המכשירים והשירות לישראל. לא רק רונאלדו. בסרטונים (מטעם החברה היצרנית) מחו"ל נראים כמה מהאתלטים המפורסמים בעולם (הגדול שבהם, תרתי משמע, הוא מלך ה–NBA לברון ג'יימס), דרך כל מיני גורואים של חיים בריאים ואנטי–אייג'ינג ועד לגורמים מקצועיים כמו הרופא של נבחרת צרפת בכדורגל, שהשתמש במכשיר הזה כדי לאושש את שחקניו במהלך הטורניר ברוסיה, זה שאותו סיימו עם גביע העולם.
אני לא הולך לומר לכם שאם תקפיאו את הכדורגלנים שלנו לשלוש דקות נגיע למונדיאל הבא, לא כל שכן נזכה בו, אלא רק מהרהר ביני לבין עצמי, כחובב כדורגל - מה כבר יש לנו להפסיד?
נקודת האפס
מה אומר לכם: כהנא צדק. אני לא יודע עד כמה הועיל הטיפול לגופי מבחינה רפואית, בוודאי לא כשמדובר בהתנסות חד־פעמית, אבל אני יכול להעיד שיצאתי ממנו כמעט מרחף. עד כדי כך שכטוב לבי בדם הזורם אל הפריפריה כמים במוביל הארצי, התקשרתי לאחד האורים והתומים בתחום רפואת הספורט בישראל, ד"ר אייל שרגל, שהוא המנהל המקצועי של המרכז לרפואת ספורט ומחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט.
ד"ר שרגל מודה שאין מספיק מחקרים איכותיים על הנושא שיכולים לספק אינדיקציה ברורה לגבי הצלחת הטיפול. עם זאת, הוא מודה שבשל העובדה שאין מידע רפואי מהימן ומוצק על שיפור במדדים פיזיולוגיים כתוצאה מהטיפול, ייתכן מאוד שלא מתחת לפנס הזה צריך לחפש את המטבע: "העובדה שבמחקרים שהחלו מסוף שנות ה־80 למטופלים שסבלו מבצקות, טרשת ופסוריאזיס לא נמצאו הוכחות חד־משמעיות להצלחת הטיפול אינה אומרת שאין לו יתרונות. אם תשאל ספורטאים, למשל, תגלה שהם ממש אוהבים את זה", הוא מסביר.
כשהזכרתי את השימוש של נבחרת צרפת במכשיר בין משחקי גביע העולם, אמר ד"ר שרגל שהדבר היחידי שהוכח, זה שעבר כחוט השני בין כל המחקרים, הוא ההרגשה הסובייקטיבית הטובה שעליה העידו המטופלים, ספורטאים ושאינם ספורטאים. להרגשה הטובה יכולה להיות השפעה גם מעבר לפן הפיזיולוגי גרידא, למשל על מצב הרוח או על התחושה המאוששת של ספורטאי שנמצא בטורניר ארוך. "לקחו ביופסיות ודגימות של דם ושתן, שבהן לא נמצאו הבדלים. ועם זאת, הפוטנציאל לדעתי יכול להיות הורדת מדדי דלקת שמתרחשים בעקבות מאמץ פיזי וכן ירידה בכאבים", הוא מסכם. "בכל מקרה", הוא מוסיף, "גם לשהייה בג'קוזי, למשל, אין ערך מוסף מוכח, ובכל זאת ספורטאים לא יוותרו עליה".
בחזרה למקפיא: לא בלי חשש אני מתפשט ונכנס אל הגליל, מעין דוד אם תרצו, שחלקו התחתון הוא מעלית קטנה שתפקידה להעלות את המטופל עד לקו הכתפיים, כדי שצווארו העמוס בכלי דם, וכמובן הראש, יישארו מחוץ לטווח החנקן. אני גבוה, אבל רק באופן יחסי לממוצע הישראלי. לעומת לברון ג'יימס, למשל, אני די נמוך. אני מניח שהוא למשל לא זקוק למעלית הקטנה כדי לשמור את ראשו מחוץ למתקן.
השלב הבא מזכיר יותר מכל שיגור של חללית: חנקן מוזרם סביבך באופן שהייתי שמח לתאר כאן עכשיו במילים גבוהות, אבל כל מה שאני מסוגל לשלוף כרגע ממוחי הקפוא הוא, ובכן, באופן שמקפיא לך את הצורה. ההלם הראשון הוא גדול, אבל הדקתיים הראשונות חולפות מהר יחסית. הדקה השלישית לעומתן מחשבת את קצה לאחור באטיות מרגיזה.
בניגוד, למשל, לכניסה למים קרים, כמו למשל מי הים התיכון בחורף או אפילו סתם למקלחת ביום חורפי שבו הבוילר שבק, כאן החלק הקשה יותר אינו דווקא ההתחלה אלא הסיום. מה גם שכאשר פשטתי את החולצה והתגלו ממדי גופי הנדיבים משהו, פשט על פניו של כהנא חיוך שמזכיר את שלי כשאני רואה למשל סיח' של שווארמה.
ואם מטופל רגיל זוכה לצוננים בחוזק של משהו כמינוס 130 מעלות, הרי שאצלי הוא הרשה לעצמו ללחוץ על הגז עד שהטמפרטורה ירדה אל מתחת למינוס 140. לא מעט מטופלים נשברים בדקה האחרונה של הטיפול, אם כי כמובן מומלץ למצות ממנה זמן רב ככל האפשר. אני מצאתי שהאזור הכי רגיש אצלי הוא אחורי הברך, אזור שבו עוברים כלי דם גדולים וקרובים יחסית לפני העור, ללא שכבת שומן או שריר שיכסה עליהם. רק שאם היה נדמה לי לאורך אי־אלו שניות שאפשר שלא אשוב ללכת עוד באופן עצמוני, הרי שהתבדיתי: היציאה מהמכשיר אל טמפרטורת החדר הממוזג כמוה כלידה מחדש, רק שלמשך כמה דקות אתה בטוח שנולדת חתיך מושלם.
אני עוד בהיי
אין לי ספק שאם נשמתי משהו במהלך הטיפול, הרי שזה רק חנקן ולא גז צחוק למשל. יחד עם זאת, אני מודה שהקריותרפיה גרמה לי להרהורים על הקשר בין גוף לנפש. למשך פרק זמן לא מבוטל הייתי פשוט ב"היי" - לא בהכרח רק פיזיולוגי, אלא גם בהיי נפשי מטורף שמזכיר מעט שימוש באמפטמינים. מאחר שכל מי שבילה בתל אביב של שנות ה־90 הוא עתה מועמד לא רע להתחיל בטיפולי אנטי־אייג'ינג, אומר רק שהתחושה מזכירה מעט את האקסטזי, סם המועדונים של הימים שבהם אמרת "אלנבי" והתכוונת רק למקום אחד.
למשך דקות ארוכות העולם נראה מרהיב, האנשים שמאכלסים אותו נפלאים, והתחושה הכללית היא שרק דברים טובים עתידים לקרות מעתה ואילך. על מנת להסיר ספק, אין שום פן נרקוטי לטיפול הזה, כך שאין לי אלא להסיק שהגוף שלי פשוט מרוצה מעצמו כרגע כאילו הוא מינימום פול פוגבה או קיליאן אמבפה שמחכים שיגיע תורם להניף את הגביע אחרי הניצחון על קרואטיה בגמר המונדיאל.
אני עולה על האופנוע שלי שחנה מול הכניסה לבית הרופאים ברמת החייל, ואף על פי שמדובר ביום חמישי בצהרים, לא בדיוק השעה הקלה ביותר, אפילו על אופנוע בתוך העיר אני נהנה מהרכיבה כאילו דהרתי עכשיו על הארלי דיווידסון, אי־שם על הכביש בין וגאס לשומקום, כמאמר השיר ההוא מ"קפה בגדד" (כן, אין ספק שלפחות על פי עולם הדימויים שלי, אני בשל בהחלט לאנטי־אייג'ינג).
אני מחייך לבריות, מעניק זכות קדימה למכוניות, לא כועס על נהגים שחותכים אותי בכביש רק כי דחוף להם לענות על וואטסאפ במקום להביט נכחה - וברמזורים אני מתופף לי באושר גדול על הכידון ומזמר: "בג'ומלאן חי משיח הזקן, לבד בבית בלי אישה, בלי בן" (אני מתנצל בפני אחי המזרחיים על הבחירה בסטריאוטיפ, ובפני החלקים האשכנזיים במשפחתי על הבחירה בז'אנר, אבל מה רציתם שאתופף על הכידון, "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה"?).
גם התחושה הכללית כאילו איני זקוק כרגע לשום דבר, גם לא אוכל או משקה, מזכירה מאוד שוב את השימוש באמפטמינים. רק כשאני נכנס בחזרה למערכת כדי להתפנות לכמה מטלות דחופות, היא מתפוגגת מעט ומפנה את מקומה לדבר הכי ישראלי בעולם - לספר לחבר'ה שעמם אני חולק עכשיו את חזרתי מהקוטב.
חשבון, בבקשה
אז מה היה לנו כאן? טיפול שחביב על ספורטאים ועל מכורים לאנטי־אייג'ינג, שהתועלות הרפואיות המשלימות שלו נתונות לוויכוח, אבל על ההרגשה הנהדרת בסופו אין חולק. גם לא על העובדה שאתה יוצא ממנו, מעביר אצבע על העור ומרגיש שאכן התחדשת.
כמה עולה התענוג? ובכן תלוי אם באתם לפעם אחת או שרכשתם מראש 12 טיפולים. אם אתם בקטע של התנסות חד־פעמית, תשלמו 290 שקל תמורת טיפול של שלוש דקות. עם כוס המים שלפני, שלב המלתחה ומילוי השאלון הרפואי, התהליך לא יגזול מכם יותר מרבע שעה. אם התחייבתם ל–12 טיפולים, יעלה כל אחד מהם "רק" 240 שקל. ועכשיו לשאלת השאלות - שווה?
אז במילה אחת, כן. רק שאם כבר הגעתם עד לשלב הזה בכתבה, עוד כמה מילים לא יהרגו אתכם, וברשותכם, אסביר: אני מניח שהטיפול הזה אינו אופציה למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. ועם זאת, מי שיש לו כמה שקלים כדי להתפנק, ממילא מוציא אותם מעת לעת על מסז' מפנק או על טיפול קוסמטי או על כל דבר אחר שגורם לו לתחושה טובה.
רפואי, משלים, אלטרנטיבי, מפנק - אתם תחליטו לבד איפה עובר הגבול בין כל אחד מהם, בהנחה שיש בכלל גבול כזה. לפיכך, בלי לפגוע בידי הזהב של המעסים, הייתי מציע למי שנוהג להשקיע בעצמו לעבור קריותרפיה לפחות פעם אחת, שאחריה יוכל להחליט אם הוא אוהב את זה או לא. ההשוואה הפרטית שלי אומרת שהתחושה היא נעימה כמו אחרי מסז', רק מעט הפוכה: מסז' טוב שולח אותך מפורק למקלחת ולמיטה, ואילו כאן אתה מרגיש כאילו אתה יכול לחטוב לבדך עץ סקויה (אין לי מושג מאיפה הדימוי הזה. ראיתי עצים שכאלה רק בערוצי הטבע).
חוץ מזה, מה עוד יכול לחבר כרגע בין פוטין, ג'ניפר (אניסטון או לופז, הסדר לא חשוב), דניאל קרייג וביני? ובינינו: אני מוכן להתערב איתכם שהחזקתי מעמד אפילו יותר זמן מהם!