שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים עמד הרב צבי יהודה הכהן קוק במסיבת יום העצמאות בישיבת "מרכז הרב" בפני כ־200 תלמידים. הוא פתח את דבריו בתיאור הצער הנורא שחש ביום החלטת עצרת האו"ם ב־1947 על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית לא בכל שטחה. ואז אמר: "בשעה שכל העם חגג את השמחה, לא יכולתי לשמוח. איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? איפה יריחו שלנו? אנחנו שוכחים את זה!".
בין האנשים שהאזינו בתדהמה לרב, שמעולם לא דיבר כך בערב יום העצמאות, היה סמל מבצעים בן 20 מחיל האוויר, בני קצובר. כששמע בבסיס חיל האוויר בחצרים על תוצאות מבצע מוקד שהכריע את המלחמה כבר בשעה הראשונה שלה, הוא הבין שהיה נוכח בדבר נבואה של הרב. חש כי הוטלה עליו משימה משמיים.
כעבור זמן לא רב הוא נמנה עם מנהיגי ההתיישבות בחברון. אחרי מלחמת יום הכיפורים כבר הוביל, יחד עם חברו הרב מנחם פליקס, את ההתיישבות בשומרון. מי שזיהה את הכוח העולה היה אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", שפרסם כתבה מאת אלי תבור על מלחמת גרעין אלון מורה נגד ממשלת רבין הראשונה. תמונת השער בשבועון רב ההשפעה הייתה של קצובר, תחת הכותרת "הבוס של המדינה".
בשיחה שקיימתי איתו לאחרונה בביתו באלון מורה נחשפתי לאבני היסוד של מפעל ההתנחלויות. "ב־1971 התגוררתי עם משפחתי בקריית ארבע, החזקתי כבר בניסיון של מאבקים על הזכות שלנו להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל", קצובר בן ה־71 נזכר. "ביהודה היו אז ארבעה יישובים ושום יהודי לא התגורר על גב ההר שבין ירושלים לעפולה. היו שיחות בנושא בין נאמני ארץ ישראל והחלה התארגנות. כאב לאנשים שהשומרון ריק. הרב צבי יהודה קוק מצד אחד ומנהיג האופוזיציה מנחם בגין מצד שני יצאו במחאות חריפות, אבל לא קרה כלום. אנשים הציעו לצאת להפגנות, לשבות רעב, להפעיל לחץ פוליטי. פנינו למנהיגי המפד"ל, משה שפירא, יוסף בורג וזרח ורהפטיג. המפלגה הייתה לשון מאזניים בממשלת גולדה וביקשנו מהם להודיע לה שלא ימשיכו לשבת בה אם לא תינתן ליהודים הזכות להתיישב בשומרון. הם לא היו מוכנים להתייחס לנושא. פנינו ליצחק רפאל, שהיה מיועד להחליף את שפירא כמנהיג המפד"ל. הוא השיב: 'אם אתם מצטרפים למפד"ל, אתן לכם את כל הגיבוי והעזרה. אם לא, אנא חדלו להטריד אותנו'. נותרתי המום. כצעיר בן 21 הבנתי אז שהעזרה האידיאולוגית תלויה בכך שאנחנו שייכים למפלגה או לא. זה היה השיעור הכי חזק שקיבלתי אז בפוליטיקה. למדתי מי הם הפוליטיקאים ומה מעניין אותם. רבים חושבים בטעות שאת פרויקט ההתנחלויות הניעה המפד"ל. זה לא נכון".
קצובר ממשיך ומספר על היום שבו הוא וחבריו החליטו לעשות מעשה, להקים את המפעל. "למדתי אז בישיבת ניר בקריית ארבע", הוא נזכר. "חברי ללימודים היה הרב פליקס. כשנה לפני מלחמת כיפור הוזמנתי לפגישה אצל הרב דרוקמן במרכז שפירא ליד אשקלון. שום דבר לא יצא מהפגישה הזאת. רק הצעות להפגנות ולשביתות רעב וללחץ פוליטי, שכבר יצאו לי מהאוזניים. היה לי ברור שזה לא מה שישבור את ההתנגדות של ממשלת העבודה להתנחלויות בשומרון. למחרת בישיבה פתחנו מנחם ואני את הגמרות בכוונה ללמוד. אבל לא הייתי שקט. במקום ללמוד סיפרתי לו על האכזבה שלי מהפגישה עם הרב דרוקמן. סגרנו את הגמרות ואמרנו אחד לשני: 'אין ברירה. אנחנו חייבים לקחת את המשימה של פריצת הדרך לשומרון על עצמנו'. לא נפלנו על הראש, לא סבלנו משיגעון גדלות. אמרנו לעצמנו שכנראה מי שלא עבר את בית הספר של חברון, בית ספר לאמונה ובית ספר לארץ ישראל, והקים יישוב כמו קריית ארבע מכלום - לא יהיה לו עוז הרוח להתמודד עם משימה שכזאת בשומרון, שכל העולם נגדה. לא רק הממשלה, גם הטרור ערבי, תנאים בלתי אפשריים בשטח, אין כבישים, אין חשמל.
"ככה אנחנו סוגרים את הגמרות, די בהלם מעצמנו, מההחלטה שלנו. אבל החלטנו. דקה שתקנו. אחרי דקה אמרנו: 'רגע, אולי הדרך היחידה לעשות את זה היא בהקמת גרעין'. התחלנו לחפש 20 משפחות, קצת בנים, בנות, רווקים, רווקות. כאלה שנזרוק אותם על הר קירח, הר שאין בו לא חשמל, לא מים, לא טלפונים, בציפורניים הם יאחזו ויקימו יישוב. אם נמצא אנשים שמסוגלים להתגייס למשימה שכזאת, אין כוח בעולם שיוכל לעמוד מול עוצמת האמונה שלהם".
איך באמת מגייסים אנשים למטרה הקשה הזו?
"התחלנו מיד להקים גרעין. 'גנבנו' מקריית ארבע הצעירה שלוש משפחות, כדי שיהיה לנו שלד של אנשים שכבר חוו תהליך של הקמת התנחלות. משפחה אחת הייתה של הרב יוסי ונחמה פורת. עוד שתיים נשרו בהמשך הדרך. חיפשנו מתנדבים ברחבי הארץ. אתה לא מסוגל לדמיין מה זה לשכנע משפחה נורמלית, עם ראש, להצטרף למהלך כזה. אתה צריך לספק להם גם הערכת מצב שזה ריאלי, לא סתם על הנייר. אבל בתוך חודש היה לנו גרעין כזה - 30 משפחות וכמה רווקים ורווקות. תחילה קראנו לעצמנו 'קבוצה להתיישבות באזור שכם'. אחרי זמן קצר הבנו שהשם מסורבל והחלפנו אותו לגרעין אלון מורה".
קצובר וחבריו התחילו לעבוד. אחרי שגייסו את החברים דרשו זכויות לגרעין. "נפגשנו עם שרי הממשלה, שהכרנו עוד מהפעילות בחברון", הוא מספר. "הצגנו את עצמנו כגרעין יהודי שמבקש להתיישב בשומרון. כל הבכירים התביישו לסרב לנו. מה זה להגיד באותם ימים ליהודי לא להתיישב בארץ ישראל? אז עטפו את התשובות בהתחמקויות: 'זה לא בסדרי העדיפויות שלנו עכשיו', 'זה לא הזמן', תירוצים דיפלומטיים. שלושה שרים מהעבודה כן תמכו בנו. הבולט שבהם היה שר הביטחון משה דיין, שאמר: 'אנחנו לא זזים משכם'. גם שר התקשורת שמעון פרס ושר התחבורה גד יעקבי. כולם מרפ"י לשעבר".
מה אמרו אנשי התיישבות כמו יגאל אלון וישראל גלילי?
"שניהם התנגדו. אלון הסביר שהשומרון הוא קלף מיקוח להסדר עם ירדן. עם גלילי היו לנו שיחות אחדות. אמרנו לו: 'מה זאת אומרת אתה לא נותן ליהודים להתיישב בשומרון?'. הוא פתאום נהיה אדום, דפק על השולחן וצעק: 'אתם הצוציקים רוצים ללמד אותי, ישראל גלילי, מה זה ארץ ישראל? אני את עבר הירדן עוד לא שכחתי'. היינו די בהלם מההתפרצות שלו. באותם ימים גייסנו לגרעין, לתקופה זמנית, גם את חנן פורת. הוא הראשון שהתאושש. אמר לגלילי: 'אבל עם יד על הלב, כמה מהתלמידים שלך מרגישים כמוך?'. הוא השתתק. הבין שהוא לא מסוגל להנחיל הלאה את מה שהוא מאמין בו".
נפגשתם גם עם קצינים בכירים בצה"ל?
"בוודאי. מפקד פיקוד המרכז גנדי הראה לנו תיק מסמכים שעליו נכתב 'קריית שכם'. כמעט נפלנו מהכיסא מרוב התרגשות. שאלנו אם צה"ל מתכנן להקים קריה יהודית ליד שכם. הוא צינן את ההתלהבות שלנו: 'זה שיגעון שלי. הדרך ארוכה, אני צריך אישור מטכ"ל, אישור ממשלה'. אבל פתאום הוא הניח את שתי רגליו בבוטות, בגסות, על שרפרף שהיה לידו, הניף אצבע מאיימת ואמר: 'אם תעזו לעלות ללא אישור הממשלה, אני - במגפיים שלי - אדרוס אתכם'. היינו בהלם. ככה הסתיימה הפגישה". אבל אפשר לטעון שרעיון קריית שכם אכן התממש: התנחלות איתמר.
גם מפקד פיקוד הדרום אריק שרון היה בסביבה באותם הימים. "הוא שאל אותנו למה דווקא ליד שכם", נזכר קצובר. "הצגנו תחילה הסברים רציונליים, ששכם נמצאת בלב מפת ארץ ישראל, אבל התברר מיד שאת הנתונים האלה הוא מכיר הרבה יותר טוב מאיתנו. המשכנו ואמרנו שהשורשים של העם היהודי הם הכי חשובים עבורנו, ושהכל למעשה התחיל בשכם. פה הוא התחיל לשאול איך ולמה. הבנו שבידיעת הארץ הוא מומחה גדול, אבל לא כל כך בתנ"ך ובשורשים. התחלנו באברהם אבינו, שהתחנה הראשונה שלו בארץ ישראל הייתה בשכם. ציטטנו לו פסוקים. הוא התפעל ואמר: 'המאחז הראשון של היהודי הראשון!'. אחרי זה דיברנו על אירוע יותר משמעותי: ההבטחה הראשונה לאברהם. ציטטנו לו: 'וירא השם אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת'. אמרנו שזו ההבטחה הראשונה שהעם היהודי קיבל על ארץ ישראל. דווקא מהבטחה אלוקית אריק מאוד התפעל. כדי לחזק את התפעלותו, הוספנו: 'לא משנה אם יש לך כיפה על הראש או לא, כולם צריכים להודות שלא נמצא קשר קודם בין ארץ ישראל לעם ישראל'".
קצובר וחבריו המשיכו בשיעור התורה לגנרל: "השיר הכי מפורסם בהגדה של פסח הוא 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. מי זאת שעמדה לאבותינו ולנו עד היום? ההגדה עצמה מסבירה: ברוך שומר הבטחתו לישראל. זאת ההבטחה לאברהם שזרעו יקבל את ארץ ישראל, והיא עומדת לנו מדורי דורות. התפעלותו גברה. הוספנו: 'גם אצל יעקב הסיפור חוזר על עצמו. יעקב ברח, 20 שנה היה בחוץ, והמקום הראשון שאליו חזר היה שכם'. ציטטנו לו גם את זה: 'ויבוא יעקב שלם עיר שכם ויִחַן את פני העיר'. יעקב גם קנה חלקת שדה בשכם, היכן שמאוחר יותר נקבר יוסף".
עכשיו החבורה מגיעה ליציאת מצרים. קצובר: "אמרנו לשרון שיצאנו ממצרים, נדדנו 40 שנה במדבר, ובכניסה לארץ נדרש העם היהודי לקיים את טקס ההקמה שלו. לא בירושלים, לא בחברון, אפילו לא בתל אביב, אלא עוד פעם בשכם. ואכן יהושע קיים את מעמד היותנו לעם על הר גריזים. שרון קטע אותנו: 'חבר'ה, הבנתי, מספיק. אם ככה, אין דבר יותר חשוב למפעל הציוני מאשר ליישב את לב השומרון'. הוא הוסיף תנועת אצבע מאיימת. הלב שלנו פרפר, נזכרנו באיום של גנדי. 'אל תתביישו להטריד אותי ביום ובלילה, אני לרשותכם', הוא הפתיע. זמן קצר אחר כך הוא הפגיש אותנו באחד הלילות, במקום חשוך בירושלים, עם איש שב"כ. אמר: 'הוא יעזור לכם בכל'. היינו המומים. ככה התחיל הסיפור שלנו איתו, לטוב ולרע. מהר מאוד אחרי זה הוא ביקש שנקנה לו בית בעיר שכם, אבל זה לא הסתייע. עוד לפני שעלינו על הקרקע קטעה אותנו מלחמת יום הכיפורים".
איך מלחמת יום כיפור השפיעה על הפעילות שלכם?
"נשות הגרעין נפגשו עם ראש הממשלה גולדה ולחצו עליה לפתוח בתנופת התיישבות כדי לרומם את רוח העם, ששפלה מאוד במלחמה. גולדה השיבה שזה לא הזמן. הגברים השתחררו ממילואים חמישה חודשים אחרי המלחמה. התחיל תהליך הפרדת הכוחות והנסיגה בסיני. ראינו בכך אות מבשר רע לגבי גזירות אחרות בארץ ישראל, והחלטנו לעלות על הקרקע מהר ככל האפשר - עם אישור או בלי אישור. ערכנו סיורים בהדרכת שרון, שהכיר כל סלע וכל עץ. החלטנו, בהמלצתו, להקים את ההתנחלות סמוך לגדר הצפונית של בה"ד 3, ליד צומת הר ברכה. היום נמצאת שם חטיבה מרחבית שומרון. התייעצנו על המהלך עם חברנו מחברון, הרב משה לוינגר, ולהפתעתנו הוא אמר: 'אל תעשו את זה, זה לא טוב, סתם יגרום לפיצוצים. תודיעו לממשלה מראש כדי שלא יקבלו את זה כמשהו אישי נגדם. הם יציבו מחסומים, אתם תגיעו עד למחסום ותשבתו כמה שנחוץ, יום־יומיים, חודש־חודשיים, אפילו שנה־שנתיים. הם יישברו בסוף ויהיו מוכרחים לפתוח לכם את הדרך. אבל לא בעימות, זה לא ילך בעימות'".
קצובר מספר כי הם התייעצו גם עם חנן פורת, עם מנחם בגין, עם הרב הראשי שלמה גורן ועם אנשי התנועה לארץ ישראל השלמה. כולם התנגדנו לעלייה על הקרקע ללא אישור. "שרון אמר לנו: 'אתם יודעים הכי טוב מה יש לעשות. תחליטו ואני איתכם'".
איך קיבלתם בסוף את ההחלטה?
"הלכנו לשאול בעצתו של הרב קוק מ'מרכז הרב'. הסברנו לו שהחלטנו לעלות על הקרקע ללא אישור הממשלה. הוא ביקש להתייעץ עם בגין. הבנו שהסתבכנו, כי עם בגין התייעצנו והוא התנגד. אבל לא הייתה ברירה. הודענו לבגין שהרב קורא לו והוא בא בו ביום. שוב הצגנו את העניין בפני שניהם ושוב בגין התנגד. טען שהוא נגד מלחמת אחים, כמו באלטלנה. אז הרב אמר: 'שמעתם? לא עולים'. קיימנו דיונים במשך חצי לילה. החלטנו לא לוותר ולשוב אל הרב ולנסות לקבל את הסכמתו, בנימוקים נוספים. הפעם הוא ביקש לשמוע את דעתו של הרב גורן, בנוכחותנו. גורן התנגד וצבי יהודה פסק שלא עולים. שוב קיימנו דיונים. החלטנו לוותר ולבוא בפעם השלישית אל הרב. לא כדי לקבל את הסכמתו אלא רק את ברכתו. הוא קיבל אותנו בחביבות, נישק וחיבק אותנו. פתח בדברי תורה ארוכים ועבר לסיפורים אישיים עליו ועל משפחתו. לא נתן לנו לדבר. אחר כך הבהיר שהפגישה הסתיימה וליווה אותנו לדלת. הנועז שבחבורה, הרב פליקס, פלט בגמגום: 'החלטנו לעלות ללא אישור מהממשלה'. הרב אמר: 'אז מה אתם רוצים ממני?'. השבנו במקהלה: 'ברכה'. עברו כמה שניות, הפנים שלו עברו מהפך דרמטי. פתאום הן היו קורנות, העיניים נצצו. הוא התנפל עלינו עוד יותר בהתלהבות מאשר בכניסה לבית. נישק וחיבק אותנו. עבר מאחד לשני ולחץ את היד. אמר: 'צאו אל הדרך, אני מברך אתכם בברכת כהן שתצאו ותצליחו'. התחלנו לתכנן את העלייה על הקרקע ליד חטמ"ר שומרון, כפי שהמליץ אריק".
איך מימנתם את המפעל?
"יהושע הלפרין, ממנהלי 'אוצר חיסכון', ששירת לקוחות חרדים והתמזג עם בנק צפון אמריקה, יהושע בן ציון, שניהל את 'בנק ארץ ישראל בריטניה', איל ההון סיריל שטיין ואחרים. הם העבירו לנו תרומות יפות. בסך הכל גייסנו כ־300 אלף לירות. רכשנו אוהלים, גנרטורים, כל מה שצריך כדי לשרוד. תכננו שאם לא יפנו אותנו בכוח, נחיה כיישוב עם הציוד שרכשנו. כשהגענו לשלב המעשי, ב־1974, נפלה ממשלת גולדה בעקבות דוח ועדת אגרנט. כדי שחברי הממשלה לא יחשבו שאנחנו פועלים נגדם, הודענו לחלק מהם על הכוונה שלנו לעלות ב־4 ביולי 1974".
למי?
"לשר הביטחון המתפטר דיין, לשר הביטחון המיועד פרס, לגלילי ולראש הממשלה המיועד רבין. כל חברי הגרעין התרכזו עם הציוד בבית הוריו של יהודה עציון במושב מחולה בצפון בקעת הירדן, ואז הפתעה: הרב קוק ביקש בטלפון לדחות את העלייה ב־24 שעות, מ־4 ל־5 ביולי. היינו בהלם. פחדנו שהצבא והמשטרה יגלו אותנו ויעצרו. אבל לבקשת הרב לא ניתן לסרב.
"התברר שחברנו הטוב, הרב חנן פורת, רץ לרב קוק ואמר לו שגרעין אלון מורה עולה מחר על הקרקע. הרב השיב: 'אני יודע וגם בירכתי אותם'. חנן המשיך: 'אבל יהיה פה עימות קשה שאפשר למנוע. שלשום נכנס לתפקיד שר הביטחון חבר שלנו, תומך גדול שלנו, פרס. אולי אפשר להשיג דרכו אישור, לא צריך את העימות הזה'. הרב אמר לחנן ולמזכיר שלו, הרב יוסי בדיחי: 'תלכו מיד לפרס ותגידו לו שאני קורא לו'. כל מי שהרב צבי יהודה קוק הזמין היה מגיע. השניים הזמינו את פרס, שהתנצל: 'אני לא יכול לבוא היום, אבוא מחר'. הרב מצא את עצמו במצב של אי־נעימות. פרס, שר הביטחון, מוכן להגיע אליו, אבל עד שיגיע המעשה כבר ייעשה. לכן הוא ביקש מאיתנו לדחות את העלייה ב־24 שעות. דנו בנושא במחולה ונענינו".
למחרת הגיע שר הביטחון לישיבת "מרכז הרב". שושבין הפגישה פורת ותלמידים נוספים שהכירו את הסיפור קיבלו את פרס בשירה ובריקודים, משום שהיו בטוחים כי הוא תומך במהלך. הרב צבי יהודה אמר לו: "אתה יודע שגרעין אלון מורה עולה על הקרקע?". פרס השיב: "אני יודע, הם הודיעו לי. גם פגשתי אותם והבעתי את דעתי לא פעם - אני תומך במעשה שלהם". הרב אמר: "אם כך, אני מבקש ממך שתאשר להם".
פרס התפתל: "אני רק שר ביטחון". קצובר אומר כי הרב השיב לו בתנועת יד שאומרת "לא ענית לי לעניין" וביקש שוב אישור ממנו. "פרס התפתל עוד יותר", נזכר קצובר. "אמר: 'אתה יודע, מעלי יש ראש ממשלה'. הרב ביצע שוב את תנועת היד והתעקש: 'אני מבקש ממך שוב - תאשר'. פרס נלחץ, התחיל להעביר לרב שיעור באזרחות ובסדרי שלטון, ממשלה וכנסת. הרב ביצע בשלישית את תנועת היד והבהיר: 'אני מבקש אותך שוב לאשר להם. אם לא, אני איתם מחר על הקרקע'. פרס דחה אותו, הפגישה הסתיימה".
מה עושים עכשיו?
"הודיעו לנו שהרב מצטרף והיינו מאושרים. צה"ל סגר את כל השומרון במחסומים. עקפנו אותם דרך הר עיבל, דרך שבילי עפר. התקדמנו על הכביש הראשי של שכם והגענו לחטמ"ר שומרון. באתר פרקנו את הציוד, הקמנו 16 אוהלים ותחמנו את עצמנו בגדרות. חפרנו בורות לנטיעת עצים, והגננת העסיקה את הילדים. אחרי חצי שעה הגיע אריק שרון. יחד איתו היו הרב צבי יהודה וחברי הכנסת זבולון המר וגאולה כהן. הרב בירך 'ברוך מציב גבול'. עוד חצי שעה עברה, הגיע מפקד הפיקוד יונה אפרת, נרגש מאוד. שאל: 'מה אתם עושים פה?'. השבנו: 'באנו להקים יישוב, זכותנו כיהודים להקים יישובים בארץ ישראל'. להפתעתנו הוא אמר: 'אני מכיר בזכות הזאת, אבל אני איש צבא. אם אקבל פקודה - אפנה אתכם'".
קצובר ממשיך ומספר על המפגש בין פעולת המתיישבים והחוק: "אחרי שעה הוא קיבל פקודה והורה לעקור את הגדר. חיילים ניגשו לעברה ואנחנו נאחזנו בכוח בעמודים. ואז הרב בן ה־83 ניגש לאחד העמודים ותפס אותו בכל הכוח. התיל דקר לו את האצבע וקילוח דם ניתז ממנו. במשך 20 דקות לא הצליחו החיילים לעקור את הגדר. האלוף התייאש. פקד להפסיק, התקשר לרמטכ"ל וקיבל פקודה לפנות אותנו. נאחזנו בסירה קוצנית ובסלעים ולא הצליחו להזיז אותנו. הכוח עזב את המקום. לפנות ערב האלוף חזר ואמר: 'יש לי סמכות להציע לכם הצעת פשרה: שהגרעין לבדו יעבור ללינת לילה במחנה קדום. למחרת ראש הממשלה רבין יקבל אתכם לפגישה. מה שייקבע בפגישה, זה מה שיהיה'.
"התכנסנו לדיון בינינו. נטינו להיענות. שרון רמז שיש סיכוי לתוצאות חיוביות. בינתיים זרמו לאתר מאות חיילים וברור היה שהפעם הם יורידו אותנו. ברגע האחרון תפסנו את עצמנו: נמצא פה הרב צבי יהודה, יש לבקש את עצתו. סיפרנו לו שיש הצעה לעבור למחנה צבאי. הוא שאל: 'מה פסול במקום הזה?'. אמרנו לו שהמקום הזה לא מתאים ליישוב, כי יישוב צריך 400 דונם ופה יש ארבעה. הוא עשה לנו כמו לפרס, 'לא עניתם לי לעניין', וחזר על אותה שאלה. השבנו לו שאנחנו לא רוצים לכופף את הידיים של הממשלה, אנחנו רוצים יישוב ליד שכם. זה יכול להיות בהר גריזים, בהר עיבל, בהר כביר, לא מוכרח להיות דווקא פה. הוא שוב עשה לנו עם היד כאילו לא ענינו לו לעניין, ואז אמרנו: 'שום דבר לא פסול במקום הזה'. הוא פסק: 'אם כך, אסור לקבל את ההצעה'. בעל כורחנו נאלצנו לתת תשובה שלילית ליונה אפרת".
הלילה ירד. מאות חיילים המשיכו לזרום לאתר. המתיישבים שוב נאחזו בסלעים וגם בגדרות התיל. קצובר: "ואז יצא הרב קוק לעבר החיילים, פתח את המעיל, הכה בחזה ואמר: 'תירו בי, על ארץ ישראל נמסור את הנפש. לא נזוז מפה, אתם יכולים להוציא את מכונות הירייה שלכם'".
החיילים הוזהרו מראש על ידי האלוף אפרת לא לגעת ברב. "הם עקפו אותו, תפסו אותנו בכתפיים והחלו לגרור אותנו על הקרקע", מספר קצובר. "ואז התרחש אירוע מדהים: שרון הסתער על החיילים, תלש את ידיהם בכוח מהכתפיים שלנו וצעק: 'תפסיקו מיד!'. אפרת היה בהלם. צעק בהיסטריה: 'אריק, מה אתה עושה? היית מפקד פיקוד עד לא מזמן, גיבור מלחמת יום הכיפורים, איך אתה קורא לחיילים לסרב פקודה?'. שרון ענה: 'מי בכלל מעז לתת פקודות שכאלה? בשום פנים אסור לבצע אותן'. למרות כל הנחישות שלנו, פינו אותנו לבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים. שרון לקח את הרב חזרה הביתה".
הפינוי לא שבר את רוח המתנחלים. להפך. הסיקור התקשורתי של האירוע סייע ליצירת תנועה המונית להתיישבות בשומרון. "שבע פעמים עלינו וגורשנו", אומר קצובר. "בפעם השמינית עלינו לתחנת הרכבת בסבסטיה. החלטנו שלא זזים גם אם יהרגו אותנו. שרון היה באותם ימים יועץ לענייני טרור של רבין. סיפר לנו שהוא לחש לו באוזן: 'הפעם תצטרך לשפוך דם בשביל לפנות אותם'. למחרת רבין לקח את כל הממשלה לסיור במסוק, מעלינו. לאחר שחזרו, הוא שלח את פרס: 'אתה חבר שלהם, תדאג למצוא משהו'. פרס הגיע אלינו והתקבל בשירה ובריקודים. אמר: 'אל תרקדו ואל תשמחו, יש לי בשורות לא טובות'".
קצובר וחבריו לקחו את פרס לדיון בקומת המרתף של הרכבת. הרב משה צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, החזיק את ההמונים בחוץ עם שיעור ברמקול. "פרס אמר לנו: 'באתי לדרוש מכם לפנות מיד את המקום'", קצובר נזכר. "זה היה בניגוד גמור לכל התקוות, חשבנו שהפעם ייצא ממנו משהו טוב. היינו בהלם. הרב לוינגר פרץ החוצה, קרע את בגדיו והודיע להמונים שנדרשנו להתפנות. כולם הגיבו בבוז, בשריקות ובשירה. פרס החליף צבעים. ניסיתי להרגיע אותו. הוא קם ואמר: 'אני חייב לזוז'. הבנתי שהוא רוצה לברוח. הכל היה בשליטה. אף אחד לא התקרב אליו. הוא רץ למסוק ונמלט".
אחרי כמה שעות קיבלו המתנחלים הודעה מלשכת שר הביטחון: פרס מעוניין להמשיך בפגישה בלשכתו בתל אביב. "הכנו ביסודיות את הפגישה עם חברינו בגוש אמונים", נזכר קצובר, "אבל הנציגות בפגישה הייתה רק של חברי מזכירות אלון מורה. החלטנו לקראת הפגישה על כמה דברים חשובים: אנחנו רוצים יישוב קבע לאלון מורה; אנחנו גם דורשים דיון כולל בממשלה על כל ההתיישבות ביהודה ובשומרון, לכל הגרעינים שקמו בעקבות המהלך שלנו; ואנחנו דורשים לקבל תעסוקה".
ומה נסגר בפגישה?
"פרס קיבל אותנו די בחביבות. אמר שיש לו סמכות לסגור איתנו עניין: 'בואו לא ננהל מו"מ כמו בהסתדרות, נעשה את זה קצר. כמה אתם?'. השבנו: '40־30 משפחות'. הוא רשם 30. הערתי לו: '40'. אמר: 'בסדר, מה עוד אתם רוצים?'. דרשנו מגורי קבע בשומרון. פרס: 'אפשר להתחיל במחנה צבאי?'. אנחנו: 'כן'. הוא גם התחייב לספק לנו תעסוקה ושיתקיים דיון בממשלה. ככה הסתיימה לה פשרת סבסטיה. חזרנו לתחנת הרכבת, התלבטנו איך להציג את זה. למחרת הודיע לנו פרס שהוא מחליט על מחנה קדום. הודענו להמונים והם פרצו בשירת 'ושבו בנים לגבולם'. בדצמבר 1975 נרשם במפות: 'אלון מורה מספר 1'".
כך החל המהלך שהביא במשך יותר מארבעה עשורים להקמת 150 יישובים ועוד כמאה מאחזים. בסך הכל 250 בסיסי התיישבות. באלון מורה מתגוררים כיום כ־1,900 תושבים. תפיסת הקרקעות ביהודה ושומרון, חובה להבהיר, היא סוגיה שנמצאת במחלוקת בציבוריות הישראלית ומעוררת התנגדות בעולם.
"כמו שאמרתי, בניגוד למה שרבים חושבים, למפד"ל לא היה חלק במפעל הזה. הרב צבי יהודה קוק הוא שנתן לנו השראה אדירה", מסכם קצובר. "אמר לנו: 'מי שיונק מהמעיין היהודי - הכל יפרח לו בארץ ישראל'".