שבוע שעבר מלאו 70 שנה להתנקשות במתווך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט. ב־17 בספטמבר 1948 ארבה לו חוליה של אנשי לח"י במה שהוא היום רחוב הפלמ"ח בירושלים, וירתה בו למוות.



ברנדוט היה נצר למשפחת המלוכה השוודית. בשנות מלחמת העולם השנייה עסק כנשיא הצלב האדום השוודי בתיווך מול שלטונות גרמניה לחילוץ אזרחים סקנדינביים ממחנות הריכוז. לקראת סוף המלחמה, כשתבוסת גרמניה הייתה כבר ברורה, הצליח לשחרר כמה אלפי אסירים, בהם גם יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. הגרמנים שקיימו עמו מו"מ, ובהם היינריך הימלר, עשו זאת בתקווה לרכוש לעצמם "נקודות זכות", או מליצי יושר, לקראת מה שהיה צפוי להם בתום המלחמה: משפטים באשמת פשעי מלחמה וחבל תלייה.



כמה מקורות שונים העידו כעבור שנים כי ברנדוט השתדל מאוד לא לעסוק בשחרור יהודים ממחנות המוות. כשהוצעה לו עסקה לשחרור כמה רבבות יהודים (שלא היו אזרחי הארצות הסקנדינביות), סירב בנימוק שסוגיית היהודים "שנויה במחלוקת" ותצטרך להיות מוכרעת רק אחרי המלחמה. אבל הזוועה הזאת נודעה רק שנים אחדות לאחר שאנשי לח"י הרגו אותו בירושלים. ולא בגללה חוסל.



# # #



לאחר פרוץ מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ ישראל נשלח ברנדוט לתווך בין הצדדים. הוא השיג הפוגה בקרבות, אך לא עלה כנראה על דעתו ששליחותו מוגבלת ליישום החלטת החלוקה מ־29 בנובמבר 1947. הייתה לו תוכנית אחרת.



ברנדוט ניסה לבטל את כל הישגי היהודים במלחמה, שעלו בדם רב. הוא קיווה לשנות גם את מפת החלוקה: לקחת את הנגב מידי היהודים ולמוסרו לערבים, לתת ליהודים חלק מהגליל המערבי (נהריה וסביבותיה), להעניק לבריטים בסיסים בארץ, לבטל למעשה את תוכנית שתי המדינות העצמאיות וליצור אוטונומיות וקנטונים נפרדים בשליטת נציבות בינלאומית, ולהחזיר לתחומי מדינת ישראל את מאות אלפי הפליטים הערבים שנמלטו ממנה בחודשי המלחמה הראשונים.



ברנדוט ביקר במחנה פליטים ליד רמאללה ואמר כי מראות זוועה כאלו לא ראה גם במחנות הריכוז הגרמניים. כיוון שידוע כי ביקר במחנות הריכוז, אין להבין הצהרה מעוותת מעין זו אלא כביטוי בוטה מאוד לאהדתו לערבים ולשנאתו המזוקקת ליהודים. את ירושלים תכנן ברנדוט למסור למלך ירדן עבדאללה (בגרסה שנייה של התוכנית שהתפרסמה רק לאחר מותו - ירושלים נועדה להיות בינלאומית). רוב החוקרים סבורים שהוא ראה עצמו המועמד הטבעי להתמנות בידי האו"ם ל"מלך ירושלים", ואת משכנו תכנן לקבוע בארמון הנציב. משכנם של הנציבים העליונים על ארץ ישראל מטעם הכתר הבריטי היה עבורו משכן סמלי לשאיפותיו.



זה חרץ את גורלו. התוכנית שלו, שעמדה להיות מוצגת בפני העצרת הכללית, זכתה להתנגדות גורפת גם מצד מנהיגי המדינה ובהם בן־גוריון ושרת. ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין אף הרחיק לכת לאחרונה והעלה סברה שבן־גוריון ידע מראש על התוכנית לחסל את ברנדוט. ההוכחות לכך מפוקפקות בלשון המעטה. מה שברור הוא שבן־גוריון לא ניסה באמת לתפוס את מבצעי ההתנקשות גם כשנודעה לו זהותם, והסתפק בחיסול לח"י, שעדיין פעלה באותם ימים כמחתרת עצמאית בירושלים, שלא הייתה חלק ממדינת ישראל. למעלה ממאה אנשי לח"י (אלה שלא התגייסו לצה"ל) נעצרו.



חברי מרכז לח"י: נתן ילין מור, יצחק יזרניצקי (שמיר) ואבי ע"ה ישראל אלדד ראו בברנדוט סוכן שפעל בשירות האינטליג'נס הבריטי כדי להמשיך בדרך זו או אחרת את שלטונם בארץ. הם ראו בתוכנית סכנה חמורה לעצם קיומה של המדינה וודאי למעמדה של ירושלים. יש לזכור כי המדינה הצעירה הייתה רחוקה מיציבות. החלטת או"ם ברוח תוכנית ברנדוט ונסיגת ארה"ב מתמיכה במדינה היו עלולות להמיט אסון על ישראל. היה חשש כי ישראל לא תוכל לעמוד בפני לחץ דיפלומטי מסיבי.



אבל התוכנית למסירת ירושלים לידי הערבים חתמה את גורלו של ברנדוט. כך הבינו גם ג'יימס מקדונלד, שגריר ארה"ב בישראל, והקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהאגן, וכך כתבו ביומניהם. מרכז לח"י אישר לפיכך את הפעולה שהציע יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. לוחם לח"י האגדי, יהושע כהן, עמד בראש החוליה. בשוגג נהרג גם אנדרי סארו, קולונל צרפתי שישב לצדו של ברנדוט.



זטלר, כהן ומרכז לח"י קיוו כי תוכניתו של ברנדוט תמות יחד איתו. את האחריות להתנקשות קיבל על עצמו ארגון פיקטיבי בשם "חזית המולדת". ילין מור היה היחיד מראשי לח"י שנעצר והועמד לדין (האחרים לא נתפסו). במשפטו הכחיש כל קשר בין לח"י ו"חזית המולדת". נשבע לשקר כי לא ידע על הכוונה וההחלטה להרוג את ברנדוט. הוא תכנן להקים מפלגה שתתמודד בבחירות הראשונות והבין כי בראש מפלגה כזאת לא יכול לעמוד אדם שיורשע ברצח מתווך האו"ם. בכך גם חסך מישראל מבוכה בינלאומית קשה יותר מזו שנגרמה לה ממילא.



לכאורה, זה בדיוק מה שקרה. גם סגנו של ברנדוט, ראלף באנץ, וגם מדינות העולם עמדו על עוצמת ההתנגדות לכל תוכנית שתגזול את ירושלים ואת הנגב מידי העם היהודי, ותחזיר את הפליטים הערבים לתחומי המדינה. כעבור חדשים אחדים החל באנץ לתווך בין ישראל ומדינות ערב כדי להגיע להסכמי שביתת הנשק. אלו נחתמו ב"ארמון השושנים" ברודוס, העניקו גושפנקה רשמית לעמדות שאליהן הגיעו הצדדים באותו שלב, אבל אף אחת מהנקודות בתוכנית ברנדוט לא יושמה. בדצמבר 1949 הכריז בן־גוריון על ירושלים כבירת ישראל.



# # #



אבל התוכנית לא נקברה לנצח. ערביי ארץ ישראל עדיין מקווים כי יקום להם ברנדוט חדש, בעל השפעה דומה, שהכוכבים בשמיהם יסתדרו כך שלא יהיו לישראל בעלי ברית בעולם, וגלגלי מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים ינועו לאחור.



לכאורה, הזיה. מעולם לא היו הערבים רחוקים יותר מהגשמת שאיפותיהם הלאומיות. אבל האו"ם, וגם רבות ממדינות העולם, עדיין אינם מכירים בירושלים כבירת ישראל, ודאי לא באיחוד העיר. ומפקדת משקיפי האו"ם עדיין שוכנת בארמון הנציב ואינה מכירה אפילו בשליטה המוניציפלית של עיריית ירושלים על הערבים. הם פולשים לאדמות המדינה סביב הארמון, בונים באין מפריע, מסרבים לשלם דמי חכירה או ארנונה, כי אלו בעיניהם - הכרה בריבונות. וכיוון שישראל הסכימה לשובם לארמון לאחר מלחמת ששת הימים ולא הציבה להם אולטימטום פשוט - להכיר בריבונות, לשלם שכירות - או לעוף משם, יש גם באו"ם, גם בקרב הערבים, המקווים כי יום יבוא וירושלים תילקח מידי מדינת ישראל ותימסר לשלטון בינלאומי כלשהו.



בחיסול ברנדוט בירושלים, השבוע לפני 70 שנה, הסיר לח"י את האיום המיידי לגזילת ירושלים מידי העם היהודי. זו הייתה מתנת הפרידה של המחתרת למדינת ישראל. אבל בעיר הנצח - שום מעשה יחיד אינו נצחי. יש להמשיך להיאבק כדי לקיים את תוצאותיו.



[email protected]