101 שנים להצהרת בלפור: הפגישה שנעלמה מדפי ההיסטוריה והשינוי של וילסון

 

הכוונה ב"מתנגדינו מקרב היהודים", במברק של ויצמן, הייתה לשר הקבינט היהודי־בריטי והאנטי־ציוני, אדווין מונטגיו, בן למשפחה יהודית, שסלד מרעיון התנועה הציונית.  
 

באיגרת ששלח ב־3 בספטמבר 1917 כתב השר מונטגיו לפני הדיון בקבינט המלחמה: "הציונות תמיד נראתה לי כאמונה פוליטית נכלולית, שאינה נסבלת על ידי אף אזרח פטריוטי של הממלכה המאוחדת. אם יהודי אנגלי מסתכל על הר הזיתים ומייחל ליום שבו ישוב לעסוק בחקלאות בארץ ישראל, הוא תמיד נראה לי כבעל מטרות שאינן עולות בקנה אחד עם אזרחותו הבריטית, וכמי שמודה שאינו זכאי לקחת חלק בחיים הציבוריים של בריטניה הגדולה או שיתייחסו אליו כאנגלי". 
 

אבל מונטגיו לא הסתפק באיגרת; הוא דרש להופיע כדי לתת עדות בפני הקבינט שבו לא היה חבר. בישיבה הצליח מונטגיו בכישרון רב להטות את העמדה המקורית של חברי הקבינט, ובמיוחד על רקע העובדה כי הוא עצמו היה יהודי, וההחלטה של הקבינט, אם כן, הייתה להעביר את הכדור לידיים האמריקאיות, ולדחות את המהלך כולו כדי לבחון שאלה חדשה לגמרי: האם נשיא ארצות הברית יתמוך בהצהרה פרו־ציונית?

 
 

לאחר שנשלחה אליו הפנייה בעקבות ישיבת קבינט המלחמה, נשאל נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, על ידי ממשלת בריטניה לגבי עמדתו בעניין האפשרות של הצהרה שתפעל למען האינטרסים של הארגונים הציוניים בפלשתינה. הנשיא השיב ב־9 בספטמבר 1917, כי הוא "איננו בשל" להחלטה בנושא, וגם בכירים בממשלתו, וכמה מתורמיו הגדולים היו נגד בית לעם היהודי.
 

ההחלטה של וילסון שלא לתמוך בהצהרה סגרה למעשה את הדלת עבור בית לעם היהודי. ימים ספורים לאחר מכן, ב־24 בספטמבר, כותב בלפור ביומנו, בתגובה לחוות דעת פרו־ציונית של משרדו: "מאחר שעל שאלה זו החליט הקבינט (בהיעדרי) נגד הציונים, אין אני יכול לעשות דבר בטרם תופר החלטה זו”. 

כדי שיוכל בלפור להפעיל את כוחו לקידום ההצהרה, נוצר כעת הצורך להפוך את דעתו של הנשיא וילסון לתמיכה החד־משמעית לקידום המהלך. על מנת לעשות זאת, היה צורך למצוא את אנשי המפתח שיפעלו אצל הנשיא. בצר לו פונה בלפור לברנדייס עם המברק שתואר קודם, ומבקש ממנו לפעול בקרב ההנהגה האמריקאית. 
 

השופט ברנדייס היה השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון האמריקאי וציוני נלהב, משפטן, לוחם צדק ואחד המנהיגים הרוחניים הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי - אדם שנולד למשפחת מהגרים דלת־אמצעים, ושהפך רק בעזרת כישרונו ושכלו לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה המשפטית והעסקית בארצות הברית. חלקים גדולים מהמצע ומהמדיניות של הנשיא ה־28 של ארצות הברית, וילסון, נשענו על רעיונות שקיבל מברנדייס.

 
 

השופט ברנדייס גייס את חברו, הרב סטפן וייז, שהיה רב רפורמי וממנהיגי יהדות ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה־20, וביקש ממנו לארגן פגישה אצל קולונל אדוארד מנדל האוס, פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי, יועצו הקרוב ביותר של הנשיא. על אף שלא נשא בכל דרגה צבאית, נודע בכינוי קולונל האוס. החברות בין הנשיא וילסון להאוס החלה בתקופה שבה כיהן וילסון כמושל ניו ג'רזי, אז סייע לו האוס במהלך הבחירות לנשיאות בשנת 1912.

לאחר בחירתו של וילסון לנשיא, הפך קולונל האוס ליועצו הקרוב ולאיש הלוחש על אוזנו. האוס עבר אף להתגורר בבית הלבן עד לנישואיו של וילסון עם רעייתו אדית, שדרשה את הבכורה כ"יועצת הבכירה של הנשיא". הנשיא וילסון מינה את האוס להיות שליחו האישי למשימות דיפלומטיות, ובהן כשליח האישי של הנשיא לניסיונות השלום בין השנים 1914־1916, ומאוחר יותר כשליח לוועידת השלום בפריז ב־1919. אולם החלק החשוב ביותר בהקשר זה של העבודה מתייחס דווקא ליחסיו הקרובים עם ברנדייס. 
 

המברק שקיבל ברנדייס הוציא לפועל פגישה שהתקיימה בהשתתפותם של השופט ברנדייס והרב וייס, ב־23 בספטמבר עם קולונל האוס, שתפרוץ את הדרך להסכמתו של הנשיא וילסון. 
 

בתום הפגישה, כתב ברנדייס לוויצמן במברק: "משיחות שהיו לי עם עוזרו הקרוב של הנשיא, אני מאמין שאני יכול להגיד לך שהוא סימפטי לבקשה שהצגת במכתבך".

 
 

בסיומה של השיחה, ישב קולונל האוס וכתב מזכר לנשיא המסכם את הטיעונים בעד התמיכה האמריקאית בשאלת קבינט המלחמה הבריטי. וכך כתב הנשיא וילסון במזכר תשובה לקולונל האוס, היום לפני 101 שנים, ב־25 בספטמבר 1917: "מצאתי במקטורן שלי את המזכר שהעברת לי בעניין התנועה הציונית. אני חושש שטרם אמרתי לך שקיבלתי את עמדתך, ואני מבקש אותך להודיע זאת לבריטים בשמי".
 

המברק נשלח לאנגליה והפך למרכז השיחה בארוחת הבוקר שניהל ויצמן עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', ומר סי.פי סקוט, עורך העיתון "מנצ'סטר גרדיאן". ההחלטה היא להביא את הנושא לדיון נוסף לאור תמיכת הנשיא וילסון. במהלך ישיבת קבינט המלחמה מספר 245, מיום 4 באוקטובר 1917, הציג בלפור את המכתב שהתקבל מווילסון ומצוטט כאומר: "הנשיא וילסון מתייחס בעין יפה עד מאוד לתנועה [הציונית]”.
 

אלא שפעם נוספת מתערב מונטגיו בנוסח ההצהרה ומנהל קרב בלימה לבטל את רוע הגזירה, או לכל הפחות לעקרה מתוכן. הוא מפעיל את יכולותיו הרטוריות, הוא כועס, מאיים ולבסוף מצליח לשנות את הנוסח להחלטה מוגבלת יותר, לשלוח אותה פעם נוספת לנשיא וילסון ולקבל את הסכמתו לנוסח המוצע.
 

הנוסח המחודש נשלח לנשיא וילסון לשמיעת עמדתו, לאחר ההתנגדות של מחנה האנטי־ציוניים לנוסח המוצע. ראש הממשלה לויד ביקש ששר החוץ בלפור ישלח בעצמו בהעברה אישית את הנוסח המוצע לידי קולונל האוס, באמצעות השגריר האמריקאי בלונדון. 
 

ראש ממשלת בריטניה ג'ורג', ושר החוץ הבריטי, לורד בלפור, אהדו אישית את העם היהודי ואת הרעיון הציוני, ובעקבות אמונתם הדתית־נוצרית דגלו ברעיון הרומנטי של תיקון העולם על ידי השבת העם היהודי לארצו, ופעלו במסגרת האינטרסים של הבריטים במזרח התיכון באותה התקופה, שתאמו לרעיון ההכרזה.
 

אך יותר מכל, היו ראש הממשלה לויד והעם הבריטי מחויבים לויצמן. ד"ר ויצמן, שהיה כימאי בהכשרתו, נדרש להתגבר בימי מלחמת העולם הראשונה על המחסור באצטון. באותם הימים, אצטון שימש לייצור קורדיט ששימש כחומר בעירה לתותחים, ומכיוון שהגרמנים כבשו את בלגיה, החומר כבר לא היה בנמצא. 
 

ד"ר ויצמן, על פי בקשתו של וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימייה, הצליח בהליך אלטרנטיבי להפיק חומר בעירה מתירס שנשלח מקנדה, במקום החומר שהיה מופק מאצטון, בהיקף של 30 אלף טונות. ב"זיכרונות המלחמה" שחיבר ג'ורג' שנים לאחר המלחמה, סיפר שכאשר יידע את ויצמן על כוונתו להמליץ למלך בריטניה להעניק לו תואר של כבוד, סירב המדען וביקש במקום זאת לדאוג לבני עמו. "זה", טען לימים, "היה מקורה של ההכרזה המפורסמת על הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה. כאשר נתמניתי לראש הממשלה שוחחתי על הנושא כולו עם מר בלפור, שהיה אז שר החוץ... זו הייתה תחילתה של שותפות, שתוצאותיה, לאחר בחינה מדוקדקת, הייתה הצהרת בלפור המפורסמת... כך שד"ר ויצמן, בתגליתו, לא רק סייע לנו לנצח את המלחמה, אלא אף השאיר את חותמו על מפת העולם”.

 

ב־9 באוקטובר 1917 יצר ויצמן שוב קשר עם ברנדייס. בפנייה הוא מבקש לפעול ולגבש עמדה ציבורית התומכת בהכרזה של נשיא ארצות הברית. וילסון, לאחר שקיבל את הפנייה, העבירה לקבלת חוות דעת מברנדייס, וייס ודה־האס (עיתונאי ומזכיר התנועה הציונית־אמריקאית). לאחר שהעבירו השלושה את חוות דעתם החיובית, מועברת ב־16 באוקטובר באופן רשמי ההסכמה של הנשיא וילסון לקבינט המלחמה הבריטי. ב־31 באוקטובר התקיימה סוף־סוף ישיבת קבינט המלחמה השלישית והאחרונה, העוסקת בהצהרה. בתום הדיון, יצא השר מארק סייקס (כן, ההוא מהסכמי סייקס־פיקו) מהקבינט, ואמר לוויצמן, שהמתין בחוץ נרגש: “ד”ר וויצמן: זה בן!". הקבינט הסמיך את בלפור להכריז את הנוסח שהוסכם:
 

“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה כמיטב יכולתה לקדם הגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה, שלא ייעשה דבר הכלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שנהנים ממנו היהודים בכל ארץ אחרת”. 
 

עד כמה היה דרמטי חלקו של ברנדייס, ניתן ללמוד מהברכה שקיבל ביום הולדתו ה־75, ב־13 בנובמבר 1931, מפי מנהל הסוכנות מנחם סוקלוב, שצוטט כאומר: "הנשיא וילסון הפך את החלטתו לקבינט הבריטי, רק באמצעות קולונל האוס. ההחלטה לתת בסופו של דבר את תמיכתו למטרות הציוניות, נעשתה בזכותו של השופט ברנדייס".
 

זהו סיפורה של פגישה מלפני 101 שנים, שפרצה את הדרך להצהרת בלפור ושנעלמה משום מה מדפי ההיסטוריה. 

הכותב הוא סטודנט מחקר בתוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית באוניברסיטת חיפה