"אזור אי–הנוחות", ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: נעמי זוסמן, עם עובד, 159 עמ'

אנפה אפורה ניצבה בצוואר מתוח על גדת התעלה, עשרות מטרים לפני הסירה המתקדמת. בכל פעם שהמצלמה קרבה אליה מעל הסיפון הנע לפנים, התרוממה האנפה מן העשב הסמוך למים, פרשה מוטת כנפיים רחבה והתעופפה לאטה הלאה, למרחק מטרים נוספים על קו המים. כך נהגה לאורך קילומטרים אחדים של תעלה צרפתית. לבסוף אספה רגליים דקיקות והפנתה מעוף אל שטחי המרעה שהשתרעו מן התעלה והלאה. 
 
בערבים הקרירים במעגן קראתי בספרו של הסופר–צפּר ג'ונתן פראנזן. אילו בחרתי לחשוב כיצור אנושי שמתנהל כאילו העולם מצוי שם בחוץ בגינו ולמענו, ייתכן שהייתי מחברת סיפור על אנפה אפורה שהראתה לנו את הדרך. על חיבת ציפור גבוהית ליושבי הסירה, אנחנו, עד כי נהנתה ללוות אותנו בעמק הלואר. אבל פראנזן, שהיה לצופה בציפורים כדי להימלט מסטנדרטים של חיי התלבטות אינסופית, לימד אותי אחרת. חשתי בצדק לא–רצויה כשהאנפה הפנתה לנו גב אצילי.

היא עמדה על גדת התעלה, קרוב מאוד למים, לא כדי לקבל את פנינו, אלא כדי להבחין בזינוק של דג או בריחוף של שפירית. היא נזקקה למזון, ותנועת הסירה הפריעה לריכוז שלה, לעמידתה הענוגה–קשיחה כענף מעל התעלה. הסירה העכירה את שקיפות המים והבריחה את הדגים. האנפה נואשה בגיננו ופנתה לחפש מזון באחו. זאת הייתה האמת שלמדתי מפראנזן, כפי שהיא מתבטאת בספר המסות האוטוביוגרפיות שלו, שיצא לאור בארצות הברית ב–2006. "להיות רעב כל הזמן, להיות מוטרף לסקס, לא להאמין בהתחממות גלובלית, להיות קצר רואי, לחיות בלי מחשבה על נכדיך, לבלות את מחצית חייך בטיפוח אישי, לעמוד תמיד על המשמר, להיות כפייתי, להיות תְלוי הֶרגל, להיות חמדן, להיות אדיש לאנושות, להעדיף את בני מינך: כל אלה הן דרכים להיות כמו ציפור". טעות היא להאניש ציפור, להפך, בני אדם רבים מתנהגים כציפורים.
 
פראנזן, יליד אילינוי (1959), כתב רומנים עבי כרס, שזכו בהכרת המבקרים ובפופולריות כאחת. "התיקונים" ו"חירות" עדיין מצפים לקריאתי, ושניים נוספים כבר מונחים לפני כיוון שתורגמו בזה אחר זה: "טוהר" ו"העיר העשרים ושבע", שהיה הרומן הראשון שלו. עוביים הבדיוני אינו מניח זמן לקריאה סוקרת, אבל דגימות ברקמת הטקסט מנבאות שיש בהם בשר לנגיסה. בינתיים נגסתי בחיבוטי הנפש של ג'ון, נער זקן שכמותו, שאינו חדל להתבגר. כשהוא שבע הצלחות וניסיון חיים, פראנזן היה מסוגל כבר לחשוף אזורי מבוכה פרטיים.

כישלונות נעורים בשאיפה להשתייך, בביצוע תעלולי מתיחות מתוחכמים, בנשיקה ראשונה, בהתגוננות מפני ביקורתיות ההורים, בנישואים לאישה שאתה באמת אוהב והישארות בחברתה במשך שנים, ברצון–או–אי–רצון ללדת ילדים, בהסתגלות לחיים בניו יורק בלי להזדקק למרחבים לא נגועים, בתחושה נינוחה גם כשאתה מוקף בני אדם שהטבע אינו מעניין אותם בכנות. 
 

עד לעמוד האחרון, כשהוא כבר בן 45, פראנזן מתענה בחוסר מנוחה. "מוטב לעבור את גיל ההתבגרות בלי מודעות עצמית, אבל מודעות עצמית היא, למרבה הצער, הסימפטום העיקרי של הגיל הזה", הוא קובע. ודאי אם אתה ג'ונתן פראנזן, חנוּן רגיש שמבין במאוחר שיוסף ק. של קפקא לא היה צדיק. הסופר מדבר כאן על גיחה מסורבלת ומתמשכת אל עולם המבוגרים.

הוא חי עכשיו בקליפורניה עם סופרת שאינו מזכיר בשמה, ואין לו ילדים, כי לה אין עניין בהם. לו יש עניין בציפורים, ועם זאת הוא ער לזמן הנגרף לאחור בעודו תר אחר אווזוֹן חלוּדי. הטון האובייקטיבי, שבו מונה הסופר את בושותיו, מעניק להן דווקא צליל שבא מתוך בית. ביומניו מצא תיעוד מלא של מריבה בינו לבין אשתו. הדיאלוגים האותנטיים שב"טוהר" מבהירים שיומניו של סופר לא נכתבים לשווא.  


אסיף פראנזן



כשאצא לשיט בן שבועות אחדים, אקרא את שני הספרים האלה, או שלא אקרא, כי אם אצפה באנפה אפורה מתוך ידיעה מצערת שנוכחותי מטרידה אותה. "החיה שרצתה באופן הברור ביותר שיניחו לה הייתה אני", כותב פראנזן ב"אזור אי–הנוחות". 

"העיר העשרים ושבע", מאת ג'ונתן פראנזן. צילום: יח"צ
מתוך "טוהר", מאת ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 637 עמ':
"הוא עצם את עיניו בעוצמה כזו שכל פניו התקמטו. אחר כך פקח עיניים ומצמץ. ‘סליחה', אמר, ‘מה שאלת?'
"'שאלתי אם אפשר לדבר על להביא ילד'.
"'לא עכשיו'.
"'או–קיי. אבל האם אתה מתכוון עכשיו במובן הערב או עכשיו במובן העשור הזה?'
"הוא פלט אנחה דרמטית. ‘מה בדיוק ביחסיי הנעדרים בעליל עם ילדיי הקיימים מעורר בך את המחשבה שקורצתי מחומר מתאים להיות אבא? יש משהו שלא שמתי לב אליו?'
"'אבל זאת אני. לא היא'.
"'אני מודע להבחנה. האם את מודעת ללחץ שפועל עליי?'
"'קצת קשה לפספס אותו'.
"'לא, אבל האם את מסוגלת לקלוט...האם את מסוגלת לדמיין אותי, ולו לרגע, גומר את הספר כשיש תינוק בבית?'" (עמ' 221).

מתוך "העיר העשרים ושבע", מאת ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 566 עמ' (ספרו הראשון, שהוקדש להוריו. ב"אזור אי–הנוחות" הוא כותב שכאשר הודיע להוריו שהוא מתכוון להיות סופר "הם לא היו מרוצים").

פתיחה: "בתחילת חודש יוני הודיע ויליאם אוקונל שהוא פורש מתפקידו כמפקח משטרת סנט לואיס, ומועצת המשטרה פסחה על המועמדים החביבים על כל הגורמים (...) ובחרה אשה שתפקידה הקודם היה במשטרת בומביי שבהודו לכהונה של חמש שנים בראש משטרת העיר. העיר נחרדה אך האשה, ס' ג'אמוּ שמה, נכנסה לתפקיד לפני שהספיק מישהו לעצור בעדה" ( עמ' 11).