21, 22, 23
גדי איזנקוט הוא הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל. בקרוב צריך למנות את הרמטכ"ל ה־22 ואת סגנו, מי שיהיה המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל ה־23. הבעיה היא שהתהליך הזה מתחיל להזכיר זריקת רימון. כזכור, כשזורקים רימון סופרים 21, 22, 23, ואז מגיע הפיצוץ. במקרה שלנו, הוא כבר כאן.

בתשובה לשאלתו של יוסי מלמן מ"מעריב" במסיבת העיתונאים שלשום בניו יורק, אמר ראש הממשלה נתניהו כי "עוד לא התקבלה ההחלטה מי יהיה הרמטכ"ל הבא". דבריו אלה מנוגדים להצהרתו של השר הממנה, אביגדור ליברמן, בראיון ל"ידיעות", שם אמר ש"כבר החלטתי על מי אמליץ לתפקיד". הידיעה הזו, אתמול ב"מעריב", חושפת את קצהו של קרחון, שהוא בעצם שלולית גדולה של דם רע ומים עכורים שקפאה וממאנת להפשיר. כרגע, מה שמעכב את מינוי הרמטכ"ל ה־22 של צה"ל הוא חילוקי דעות בין השלושה: שר הביטחון ליברמן מחד, ראש הממשלה ורעייתו מאידך. הסיבה: לנתניהו מועמד משלו לתפקיד, שאינו מומלצו של שר הביטחון. 


ראש הממשלה (ורעייתו) רוצים את האלוף אייל זמיר. מי שכיהן עד לאחרונה כמפקד פיקוד הדרום ויותר חשוב מזה, קודם לכן כיהן כמזכירו הצבאי של נתניהו. כמזכ"ץ, זכה זמיר לאמונו המלא של הבוס נתניהו. מי שמכיר את הדרך שבה הדברים מתנהלים שם יודע שאמונו של נתניהו מותנה באמונה של
הגברת. הם שמו עליו עין כבר שם. לזכותו של האלוף ייאמר שהוא ראוי לאמון הזה. הבעיה היא שהשר הממנה חושב אחרת.

שלא תהיה טעות: זמיר הוא אלוף מוכשר, קצין ראוי שעונה על הקריטריון "עשוי מחומר של רמטכ"לים". זמיר נהנה מהערכתו של ליברמן עוד מימיו כמזכיר צבאי ועוד יותר מכהונתו המוצלחת כמפקד פיקוד הדרום. זמיר הוא, להערכתי, מועמדו של ליברמן לתפקיד סגן הרמטכ"ל. הוא עשה רק תפקיד אלוף אחד, הוא צעיר יחסית, הוא לא מכיר את הזירה הצפונית (והעיקרית), הוא לא עשה תפקיד רוחב משמעותי. ליברמן לא ישים ליד ההגה של צה"ל מישהו שארגז הכלים שלו לא התמלא. זמיר הוא המועמד האידיאלי לתפקיד הרמטכ"ל ה־23 של צה"ל. לא ה־22.

לתפקיד הרמטכ"ל מתלבט ליברמן בין שניים: סגן הרמטכ"ל אלוף אביב כוכבי וראש אמ"ץ לשעבר, אלוף ניצן אלון. על פניו, היתרון אצל כוכבי. ארגז הפעולה שלו מלא וגדוש בכל טוב: כוכבי היה מפקד אוגדת עזה ומפקד פיקוד הצפון וראש אמ"ן ומח"ט הצנחנים בחומת מגן וסגן רמטכ"ל ומה לא. זה כמעט מצב של "אי אפשר לא למנות אותו". אבל מי שמכיר את ליברמן יודע שאצלו הכל אפשרי. לו הייתי צריך להמר, הייתי מהמר שליברמן ימנה בסופו של דבר דווקא את אלוף ניצן אלון. ליברמן שם עין על אלון מזמן, כמעט מהרגע הראשון שבו התיישב על כס שר הביטחון. הוא גם אהב את העובדה שהרמטכ"ל הפקיד בידי אלון את "תיק איראן", אחרי שסיים את הכהונה המוצלחת כראש אגף המבצעים. 

והכי חשוב: ליברמן מחפש שינוי. הוא רוצה רוח חדשה. בכוכבי, שאותו הוא מעריך, הוא רואה ממשיכה של המציאות הקיימת שהתגבשה במטכ"ל בשנים האחרונות. ניצן אלון ואייל זמיר מייצגים, מבחינת שר הביטחון, את הרוח החדשה, את הדור החדש, את הדבר הבא, משהו שונה לגמרי. הם לא חושבים בתוך הקופסה, הם פתוחים להצעות, הם לא מקובעים. להערכתי, מניתוח הגורמים הרבים איתם התייעץ ליברמן לאחרונה, זו מגמתו. ניצן אלון הוא המועמד שלו. הוא רוצה משהו חדש, הוא רוצה להפתיע, הוא לא רוצה לעשות את המובן מאליו.

השורה התחתונה, הלא סופית, היא שניטש כרגע עימות דרמטי בין נתניהו לליברמן סביב הסוגיה הקריטית הזו. קשה להמר איך זה ייגמר. הימור אחד נראה בטוח: אין כוח בעולם שישכנע את ליברמן להיכנע ולזרום עם נתניהו. הוא ימנה לרמטכ"ל את סרגיי שויגו לפני שיסכים למינוי אייל זמיר. רמטכ"ל כזמיר לא יספור את שר הביטחון, וזה יהיה המעקף המושלם של נתניהו, שמשתדל (כהרגלו) להשתלט על כל קרדיט ביטחוני שעובר בסביבה. מעורבותו האובססיבית של נתניהו בנושאי ביטחון רק תגבר אם יצליח למנות רמטכ"ל בהזמנה אישית, וזה יהיה סופה של סמכותו של ליברמן במטה הכללי. כלומר, זה לא יקרה כל עוד ליברמן שר ביטחון.

אז או שליברמן ינצח וימנה בסוף את אלון, או שהם יתפשרו על מועמד שלישי. כלומר, כוכבי. אה, ויש גם אופציה שלישית: הם לא יגיעו לפשרה, שניהם יתחפרו ויבקשו מאיזנקוט להאריך את כהונתו בשנה. אפשרי? כן. סביר? לא. כך או אחרת, זה לא ייגמר עד שזה לא ייגמר והגברת השמנה תשיר (או תירגע). בישראל, "המועמד המוביל" כמעט אף פעם לא מנצח, ההערכות קורסות לתוך עצמן ובסוף מגיע מישהו שאף אחד לא ספר וזוכה בכל הקופה (ע"ע בני גנץ שהיה העדפה רביעית לרמטכ"ל ה־20 ובסוף מונה).

מלשכת שר הביטחון נמסר: "הליך בחירת הרמטכ"ל מתנהל באופן סדור ושקוף. כל המועמדים לתפקיד הם קצינים מעולים וכל עיסוק פומבי בנושא, בשלב זה, הוא מיותר לחלוטין. בסיום ההליך, שר הביטחון בעצה אחת עם ראש הממשלה יביא את שם המועמד הנבחר לאישור הממשלה".
 
זמיר. צילום: אריאל חרמוני


הפלונטר הרוסי
ובינתיים מטפל הרמטכ"ל ה־21, המכהן, בכמה שריפות לא פשוטות שקפצו עליו בישורת האחרונה לכהונה, שכרגע (טפו־טפו) קשה להיזכר במוצלחת ממנה. המדינה היחידה שבה דרים יחד כוחות צבא אמריקאיים ורוסיים, היא סוריה. האמריקאים שולטים בצפון־מזרח ובמובלעת טאנף עם כ־2,000 לוחמי יחידות מיוחדות, הרוסים מבוססים במרחב לטקיה, חמיימים וטרטוס, גם להם כמה אלפי אנשי צבא. 

אבל זה לא נגמר כאן: בסוריה יש גם כ־3,000 אנשי צבא ולוחמים איראנים (בעיקר משמרות המהפכה), כ־9,000 לוחמי מיליציות שיעיות, 6,000 לוחמי חיזבאללה, עשרות אלפי לוחמי צבא סוריה ששרדו את המלחמה, כמה אלפי לוחמים טורקים (במובלעת אידליב), ואל תוך הסלט הזה אנחנו בוזקים מדי פעם תקיפות נועזות של חיל האוויר הישראלי. העובדה שרק עכשיו נפגע מטוס שאינו מעורב כתוצאה מהפעילות הזו, היא נס.

עד לאחרונה כל הכוחות הללו היו מאוחדים סביב אינטרס אחד: הבסת דאע"ש. בראייה היסטורית, דאע"ש הציל את בשאר אל־אסד. רק הופעתו של שטן בסדר גודל כזה אפשרה לעולם "לבלוע" את הזוועות של אסד, ולרוסים, לאיראנים ולחיזבאללה להחיות את משטרו גם בימים שבהם היה כמעט ברור שיגמור כמו קדאפי. מרגע שדאע"ש הובס, התפרק הדבק שמאחד את חלק מהכוחות הפועלים בסוריה. הקרשצ'נדו של הפרשה הגיע בו זמנית: באותו יום שפוטין וארדואן נועדו יחד בסוצ'י על מנת להחליט מה יקרה באידליב, הופל האיליושין הרוסי. מה שנראה כאירוע טקטי, הפך לאסטרטגי. שוטר רוסי הגיע למסיבה ישראלית בשמי סוריה, עצר את הדי־ג'יי ושלח את החוגגים הביתה.

תקיפת חיל האוויר באותו יום אושרה בנוהל הרגיל. המטרות היו מכונות המיועדות ל"פרויקט הדיוק" של רקטות חיזבאללה, ובצה"ל הוחלט לתקוף אותן
בטרם ישוגרו ללבנון. הביצוע הוטל על חיל האוויר, בידי רביעיית מטוסי 16F. המבצע כולו תוכנן, תורגל, עם כל הדפ"אות ומשחקי המלחמה והוראות הביטחון ואמצעי הזהירות והאישורים. המטוסים פעלו בתחכום, הגיעו ממערב, משכו לגובה רב, ההתרעה הראשונה לרוסים ניתנה 12 דקות לפני הפגיעה במטרה, והשנייה 4 דקות לפני שחרור הפצצות, מטוס האיליושין נפגע רק 25 דקות (!) אחרי ההתרעה הראשונה (13 דקות אחרי שחרור הפצצות), כשהמטוסים שלנו כבר ניגשו לנחיתה.

ההתרעה הראשונה שקיבלו הרוסים (12 דקות לפני התקיפה) הייתה "אנחנו תוקפים ממערב מטרות בצפון סוריה". הם טענו אחר כך שהיינו צריכים להגיד "מערב סוריה". אצלנו אומרים שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. אם באים מקפריסין, ברור שתוקפים במערב, ולטקיה נמצאת אכן בצפון־מערב המדינה. הרוסים נאחזים בסמנטיקה הזו של ההבדל בין "צפון" ל"מערב" (צפון־מערב) כדי לנסח את כללי המשחק מחדש. בצד שלנו מנסים למזער נזקים.

אי אפשר להכחיש שלפני התקיפה הישראלית הבאה בסוריה ירעדו כמה ידיים, ולא רק בקריה בתל אביב. גם בירושלים. מצד שני, הקבינט הסמיך את צה"ל והורה לו לסכל את ההתבססות האיראנית בסוריה ואת העברת אמצעי הלחימה לחיזבאללה. צה"ל אמור להמשיך במאמץ הזה. עד היום הציון של צה"ל בפרויקט הזה הוא כמעט מושלם. המודיעין זיהה את הכוונה האיראנית להפוך את סוריה למודל חדש של לבנון לפני שנתיים. הרמטכ"ל גיבש את התוכנית, הקבינט אישר אותה (ומגיע לרה"מ, שהב"ט ושאר השרים קרדיט נדיב על כך). מאז ועד היום היו בסוריה מאות תקיפות. המטרה הושגה. 

על פי התוכנית האיראנית, בסוף 2018 היו אמורים להיות להם בסוריה כמאה אלף לוחמים שיעים. בפועל, יש בסביבות עשירית מזה. רשת מתקני ובסיסי המודיעין האיראנית חוסלה. היכולת הימית לא קרתה, כי הרוסים מנעו אותה. היכולת האווירית נוטרלה ברובה, בעיקר בתקיפה ההיא על בסיס חיל האוויר 4T, שהשמידה את התשתית האיראנית במקום. השימוש בתשתית התעשייה הצבאית הסורית לצורכי ההתעצמות נמנע אף הוא (בתקיפות על תשלובת סארס). פרויקט הדיוק נמנע ברובו. ההתרברבויות של נסראללה על כי יש בידיו יכולת בליסטית מדויקת, נטולות עיגון מציאותי. הוא קיווה שיהיו לו מאות טילים מדויקים. כנראה, יש לו בודדים, מקסימום בין 10 ל־20. כמה חבל שתקלת האיליושין הגיעה ומעמידה עכשיו בסכנה את ההישג יוצא הדופן הזה. 

השאלה עכשיו היא איך יוצאים מהפלונטר ומה יקרה בפעם הבאה שבה המודיעין יספק מידע רב־ערך על משלוח של טילים או ציוד המוגדרים כ"קו אדום" ישראלי. לחיל האוויר יש תשובות גם ל־S־300. השאלה היא אם בדרג המחליט יהיה מי שייקח את הסיכון. אגב, ההערכה היא כי הרוסים אכן יספקו בשבועות הקרובים את סוללות ה־S־300 לסורים. בצה"ל מתייחסים לנושא כאל עובדה מוגמרת. נתניהו הקדיש לנושא זמן רב בפגישתו עם הנשיא טראמפ שלשום. לא ברור אם טראמפ יכול לספק כאן את הסחורה. כשנשאל על כך במסיבת העיתונאים, טען הנשיא המוזר בהיסטוריה שכלל לא שמע על הפלת המטוס הרוסי. 

האמריקאים מנסים להקים עכשיו ברית מזרח תיכונית במודל נאט"ו (במקביל, הם מנסים להרוס את נאט"ו עצמה), בהשתתפות מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין, האמירויות ועוד כמה. יש להם מה לתת לרוסים (גם בסוריה). השאלה היא אם הם מוכנים להפשיל שרוולים ואם זה יפיס את דעתו של פוטין.
איליושין 20 של צבא רוסיה. צילום: קיריל נאומנקו


ריח של בחישה
לא רק הפלת המטוס הרוסי מקדירה את שמיו של הרמטכ"ל. איזנקוט יציין בחודש הבא 40 שנות שירות בצה"ל. נדמה לי שהוא הרמטכ"ל הראשון שהקידומת 4 תתייצב במספר שנות שירותו (אלא אם כן גבי אשכנזי סופר גם את הפנימייה הצבאית...). הוא ראה כבר הכל. מלחמות ואסונות, מחדלים והצלחות, פרשות (הרפז) והפרשות. להרפתקה שסידר לו נציב קבילות החיילים היוצא, האלוף יצחק בריק, אף אחד לא הכין אותו.

נדמה לי שבוויכוח הזה על כשירותו של צה"ל, האמת מונחת יותר קרוב לצד של הרמטכ"ל. לאחר שהאבק שוקע על הררי המילים הנאספות בדוחות של בריק, שכלל לא אמור לעסוק בכשירות צה"ל, מצטיירת תמונה של מאבק אישי, של היטפלות חסרת פרופורציות וגם של חוסר הגינות, מצדו של האלוף הוותיק, לעבר הרמטכ"ל. מצטבר גם ריח עמום של בחישה מרחוק.

העובדה שאת הדוח האחרון שלו (מספר 46) בחר בריק להגיש לא דרך הרמטכ"ל אלא דרך שר הביטחון (בפעם הראשונה), תמוהה מאוד. העובדה שהחליט לטפל בכשירות צה"ל דווקא בחצי השנה האחרונה של כהונה (שנמשכת עשר שנים), מוזרה עד מאוד. העובדה שהגיש את דוח הכשירות לוועדת החוץ והביטחון ולא לרמטכ"ל, שהוא המבוקר הראשי, מעוררת אי נוחות. העסק הזה מדיף ריח כבד של יריבות אישית ואולי אפילו ערבוב פוליטי כלשהו של גורם מתוחכם מאוד שמנסה לייצר אווירה ומשתמש במתווכים תמימים. 

על האינטגריטי של האלוף בריק אין עוררין. להערכתי, כוונותיו הבסיסיות טובות. ברגע שהוא לא מציין את העובדה שללא כל צל של ספק כשירות צה"ל השתפרה בארבע השנים האחרונות (גם אם עדיין אינה מיטבית), הוא פוגם ברלוונטיות של טענותיו. טוב עשה הרמטכ"ל שהקים ועדה לבדיקת הטענות. לא טוב עשה מבקר מערכת הביטחון לשעבר, חגי טננבאום־ארז, שהגיח ממחבואו שלשום ותקף בחריפות את העובדה שאין בוועדה הזו "גורם חיצוני".

מי שמכיר את האלוף אבי מזרחי, לשעבר מפקד זרוע היבשה, יודע שבתחומים האלה אין לו אלוהים. כשירות צה"ל למלחמה היא נושא שצריך תמיד לעמוד בראש סדר היום ולעולם אסור לנו לשקוט על שמרינו בתחום הזה. מי שנכווה ברותחין, וגו'. מצד שני, מי שמכיר מה עשה הרמטכ"ל הנוכחי בארבע השנים האחרונות בתחום הזה, כמה כסף נשפך על זרוע היבשה ובעיקר איזו מהפכה אדירה נעשתה בתחום האימונים, יודע שהמצב לא יכול להיות כזה קטסטרופלי.
וואטאבר
לרגעים נדמה היה שנאומו של הנשיא דונלד טראמפ בעצרת האו"ם השבוע נכתב על ידי בנימין נתניהו. אחד אחד השמיע טראמפ את כל המסרים שהתרגלנו לשמוע מנתניהו. החיסרון הראשון היה העובדה שהוא לא הזכיר את תקרית הפלת המטוס הרוסי ולא סיפק את המטרייה שנתניהו ניסה לחלץ ממנו בהקשר הזה.

החיסרון השני בא אחר כך, במסיבת העיתונאים המשותפת לטראמפ ונתניהו, כשהנשיא שלף פתאום מהנפטלין את פתרון שתי המדינות. לכמה שניות נראה פתאום נתניהו כמו נפטלין. מה שאי אפשר להגיד על נפטלין בנט, שזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו. הנה, סכנת המדינה הפלסטינית מתחדשת ורק הבית היהודי תצילנו מידה.

בואו נירגע: מדובר בנשיא הזוי, תזזיתי, לא מתוכנן ונטול מנגנון סינון. כל שבריר הזיה או בדל מעורפל של זיכרון אסוציאטיבי יכול להפוך מיד לציוץ נשיאותי או לתשובה במסיבת עיתונאים. עובדה שתוך כמה שעות הוא היה שם כדי לתקן. "שתי מדינות, מדינה אחת, וואטאבר". נתניהו גמגם בינתיים בתדרוכי התקשורת את ההסברים המדופלמים המוכרים: תלוי מה זו מדינה, וכו'.

השאלה היחידה שמסקרנת אותי היא, האם "מדינה אחת" הוא באמת הפתרון המועדף על הימין בישראל? אם כן, למה הם לא מבטלים את הסכמי אוסלו? מדוע הם ממשיכים לשחק בנדמה לי? גם את ההתנתקות האסונית הם לא ביטלו, עדיין. חבל. כמה נחמד היה לראות שוב את שיירת המתנחלים עושה דרכה לגוש קטיף, מוקפת בטנקים ונגמ"שים, כדי לסבך עוד יותר את מה שכבר עכשיו נראה כמו הקשר הגורדי המסובך ביותר בעולם.

צביעות הימין באה לידי ביטוי גם בהתנפלות ההמונית על אהוד אולמרט, שהעז לפגוש את אבו מאזן בתחילת השבוע בצרפת. ישראל מקיימת עם הרשות של אבו מאזן מערך מסועף של הסכמים. ישראל והרשות הכירו זו בזו באוסלו. שיתוף הפעולה הביטחוני נמצא ברמתו הגבוהה, הקבועה, ומביא להצלת חיי אדם על בסיס יומי. הבעיה היא שבניגוד למה שצווחני הימין סבורים, אבו מאזן עוד לא התגייר, עריקאת מסרב בתקיפות לשיר את "התקווה", והחבורה המנוולת הזו ממשיכה באופנסיבה המדינית שלה נגד ישראל.

כאילו נתניהו לא נפל על צווארו של ערפאת והודיע ש"פגשתי חבר בבית הלבן". כאילו נתניהו לא קיים סדרה ארוכה של מפגשים עם אבו מאזן. עוד זעקו הזועקים, על הבוגדנות של אולמרט שהסכים לפגוש את הערבי מבלי שדגל ישראל יפאר את אתר המפגש. אהה. יוכרז דין רודף, ומיד. אבל אז הגיעה הפגישה בין ביבי שלנו לנשיא א־סיסי שלהם ובה, אוי לבושה, רק דגל מצרים התנוסס בין השניים. דגל ישראל, יוק. ואני שואל את עצמי עד מתי נמשיך להתפלש בדומן הזה, בצביעות המגוחכת הזו, בערימת הססמאות הקלישאתית שטובה להקהלת מתפקדי ליכוד לסוכותיהם של מתמודדים, אבל אינה ראויה למאכל אדם. התשובה היא, כנראה, לנצח.

ההרים של כחלון
מסימני הבחירות המתקרבות: בהמשך למה שנכתב כאן בשבוע שעבר, מי שרוצה להריח בחירות צריך בסך הכל לעקוב אחרי שר האוצר משה כחלון. ביום חמישי שעבר הוא התקפל התקפלות מפוארת בפניה של שרת התרבות והספורט מירי רגב, באשר ל"חוק רגב", שהפך ל"חוק רגב־כחלון", המאפשר לשרה לקצץ תקציבים ממוסדות תרבות שיפעלו בניגוד לסעיפי החוק (רוב הסעיפים מקובלים גם עלי, אגב). במקור, הסמכות לקיצוץ כזה שייכת לשר האוצר, נקודה. עד היום, כחלון התנגד לערבב תקצוב מוסדות אומנות עם עניינים פוליטיים. אלא שפתאום הוא התהפך. נדמה לי שהוא הבין שרגב נמצאת סנטימטר מלהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הערבים, או המחבלים, או השמאלנים והוא העדיף להיכנס לאוהל.

אבל זה לא הכל. על הידוק יחסיו של כחלון עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן דיווח בהרחבה יוסי ורטר בשבוע שעבר. השבוע זימן לפתע כחלון בפתאומיות את כל ראשי המועצות האזוריות למפגש בלשכתו. ההזמנה הבהולה הגיעה ביום ראשון, ערב החג. המפגש התקיים ביום רביעי, בבית תנועת המושבים. כמה עשרות ראשי מועצות הגיעו, אף על פי שזה היה היום האחרון להגשת הרשימות לקראת הבחירות המוניציפליות. הם, כמו שאחד המשתתפים תיאר בפני, "מצאו חבר במשרד האוצר". החבר הזה, כחלון, עשה הכל כדי למרר את חייהם בשלוש השנים האחרונות. המקצוע חקלאי הופך בישראל לשם גנאי, לזן בסכנת הכחדה.

כחלון התמקד בקדנציה שלו במלחמה ביוקר המחיה ועל הדרך המשיך להמית (קודמיו עשו זאת היטב גם לפניו) את שרידי החקלאות העברית. פתיחת השוק ליבוא, התעמרות בחלב, בגבינות, בדגים, בפועלים הזרים, בשטחים החקלאיים, במה לא. אבל הנה, פליפ־פלופ וכחלון אחר לגמרי נשקף לעיני החקלאים המופתעים.

כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


"הוא ישב איתנו שעתיים", סיפר אחד מהם, "הוא ישב עם פנקס ורשם את כל התלונות שלנו, הבטיח שיבדוק ויטפל ויעשה ויביא ומה לא. השאלה היא איפה הוא היה עד עכשיו". התשובה פשוטה: עד עכשיו לא היו בחירות. כחלון גייס לאחרונה את מאיר צור מהתאחדות חקלאי ישראל ומזכיר תנועת המושבים, שערק לטובת "כולנו" וקיבל הבטחה להיות שר חקלאות בקדנציה הבאה. במפגש עם החקלאים השבוע השתתף גם ניר מאיר, ראש מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה. יכול להיות שגם הוא מתכוון לערוק ל"כולנו"? לא. הוא דווקא מסתדר עם אבי גבאי, אבל הוא היה ממארגני המפגש עם שר האוצר, כי כששר האוצר מגיע עם פנקס וכיס פתוחים למפגש כזה, כולם באים. 

כחלון הוא אחד השועלים הפוליטיים המתוחכמים והמנוסים בביצה שלנו. הוא מאוים על ידי אורלי לוי־אבקסיס ותר אחרי מאגרי מצביעים פנויים. הוא זיהה אחד כזה בהתיישבות העובדת. הוא הבטיח בפגישה הזו הרים וגבעות. בדרך כלל הוא משתדל לקיים. הוא עובד כאילו הבחירות בפתח. הן כנראה שם.