עם תפקיד בסדרת הנוער החדשה "דאנסטורי", השחקן דניאל גרנט מקווה שיפסיקו להסתכל עליו רק בתור הבן של אברם וצופית גרנט: "אני הכי גאה בעולם בהורים שלי, אבל הם מושכים תשומת לב לא מתאימה"
"כשאתה הבן של אברם וצופית גרנט, אנשים פותחים עליך עיניים", מודה השחקן דניאל גרנט. "בבית ספר הייתי תלמיד בעייתי, וכל דבר שעשיתי, המורים אמרו: 'אתה גרנט, אז אתה חושב שאתה יכול'. זה נורא פגע בי, באיזשהו שלב זה היה בלתי נסבל".
אז מה עשית?
"לא הייתי בא לבית ספר, לא הייתי קם, שנאתי ללמוד. רשמו לי ריטלין, ואני לא הסכמתי לקחת כי זה עשה לי מצבי רוח, אז היה לי נורא קשה להיות בכיתה. כשאתה ילד בן 15 שסתם עושה צחוקים ואתה גם 'גרנט', זה יוצר את התווית של הבעייתי. שנאתי כשדיברו אלי בצורה לא יפה, זה היה משגע אותי. לפעמים הייתי עונה, וזו הייתה ה'בעייתיות'".
בתור בנם של מנחת הטלוויזיה, השחקנית והיוצרת צופית גרנט, שמנחה את הסדרה התיעודית "אבודים" ואת התוכנית "קפיצה למחר" (רשת 13), ומאמן הכדורגל אברהם (אברם) גרנט, שמשמש כיום יועץ בקבוצת נורת'איסט יונייטד מליגת העל ההודית, החליט בשנים האחרונות גרנט (24) שהגיע תורו לפרוץ לקדמת הבמה והחל ללמוד משחק ולהשתתף בתפקידים קטנים בהפקות טלוויזיה שונות, בהן "האחיות המוצלחות שלי" ו"לצבי יש בעיה". החל מהשבוע הבא, ראשון, 7.10, הוא יפציע על המסך בתפקיד הגדול ביותר שלו עד היום, בסדרת הריקודים החדשה לנוער "דאנסטורי" מבית דיסני.
יש לך קשר לריקוד במציאות?
“אני היחיד בסדרה שהוא לא רקדן במציאות. בפרמיירה של הסדרה, בכל פעם ששאלו מי הרקדן הכי גרוע, כולם אמרו 'דניאל'. כולם שם רוקדים מגיל 6, ואני עשיתי תנועות שלא ידעתי שהגוף שלי יכול לעשות".
אתה חושב שאם היית נולד למשפחה אחרת, היית מגיע לתחום המשחק?
"אני לא יודע. אין לי תשובה לזה. אני בטוח שזה נכנס בי כי הייתי באזור, אבל זה גם מה שאני הכי אוהב בעולם, אז אני מאמין שכן. הבנתי שאני רוצה לשחק בגיל מבוגר יחסית. ידעתי שזה מושך אותי, וכשהייתי בן 17 אמרתי שזה מעניין אותי. מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי וזוהר יעקובסון, הסוכנת שלי, האמינו בי. תמיד הייתי עושה הופעות וצחוקים. אני תיאטרלי מאוד. כשאני רואה סדרה טובה, אני אומר לעצמי: 'זה מה שאני רוצה לעשות’. אני רוצה לעשות תפקיד דרמטי. נוסף לכך, אני רוצה לעשות משהו כמו בוראט. סשה ברון כהן הוא הגדול מכולם, הוא גאון".
השתתפות בסדרת נוער לא נחשבת לתפקיד דרמטי רציני.
"כביכול, אבל גם שחקנים איכותיים השתתפו בעברם בסדרות נוער. אני בתחילת הדרך, ואני לא יכול לקבוע לעצמי מה אעשה. חיכיתי לעשות סדרת נוער, ועכשיו אני מחכה לעשות משהו שהוא לא נוער".
אתה מוכן למעריצות?
"המשפחה שלי מפורסמת, זה היה לידי כל החיים. גם כשהציקו, זה לא היה מטורף מדי. אני לא יודע איך להתכונן לזה. אני רואה את בני הדודים הקטנים שלי. הם כבר בטירוף. פתאום אני כבר לא בן דוד שלהם".
מילקשייק 2
"תמיד כששואלים אותי 'איך זה להיות הבן של צופית ואברם גרנט' אני עונה: 'לעומת כל שאר ההורים, שלי זה עולם אחר'", צוחק גרנט. "זה לא שהם פתאום התפרסמו ונכנסתי לזה. זה היה המצב הרגיל שלי. למדתי מאמא שלי לנתב את הביקורות. ידענו לא להתייחס לביקורות רעות ולאמץ רק ביקורות טובות".
ולמרות זאת, כבר בגיל 5 חווה גרנט את מה שהוא מגדיר בתור "הכווייה הראשונה שלו מעולם הזוהר". זה קרה לאחר שאמו, שהנחתה באותם ימים את התוכנית הפרובוקטיבית "מילקשייק" בערוץ 2 של שנות ה־90, שתתה באחד הפרקים את השתן של עצמה ועוררה סערה גדולה. "כתבו דברים נוראיים על אמא שלי, אני לא יודע איך כתבו דברים כאלה", נזכר גרנט. "עשו לה בלגן, לא קיבלו אותה לשום דבר, ואחרי כמה זמן ראיינו אותה ושאלו אותה: 'יש לך חרטה אחת?' מתוך כוונה שהיא תגיד: 'כן, זה ששתיתי את כוס הפיפי כי זה גמר לי את הקריירה'. אז היא אמרה: 'כן, זה שלא סיימתי את כל הכוס'. זה מהלך גאוני.
כך אנחנו התמודדנו עם זה, אני ואחותי. ילדים היו אומרים לי: 'אמא שלך שותה פיפי'. אמרתי להם שתמשיך לשתות פיפי, כל עוד זה טעים. מבחינתי הכל היה בסדר. כל עוד היא לא משחקת בטלנובלות ומתנשקת, זה בסדר. לקחנו את זה בצחוק. היו שרים לי: 'אוי, אוי, אוי, צופית שותה כוס פיפי'. גם חברים שלי היו שרים ומסתלבטים על זה. כשהם באו לבקר אצלי, הם היו אומרים לה את זה בפנים. לפני כמה זמן מישהו הגיב על אייטם שהעלו עלי: 'יאללה, קודם תשתה פיפי ואז תדבר'. אני באמת לא מבין איך מכל הדברים המטורפים שהיא עשתה, זה מה שזוכרים. הרי היא עשתה דברים כל כך יותר משוגעים, שאני לא הייתי מסוגל לעשות".
אתה מחכה ליום שיפסיקו לדבר על זה?
"לא, אני מחכה ליום שאני אעשה את זה ואז ידברו עלי, ולא על אמא. החלום שלי זה לעשות עם אמא 'מילקשייק 2’".
אתה חושב שקיבלת את התפקיד הנוכחי בזכות שם המשפחה שלך?
“ממש לא. אני תמיד אומר שאני יכול להתקדם בעזרת שם המשפחה עד האודישן, אבל אם אני לא אהיה טוב, לא ייקחו אותי. זו לא עבודה במשרד. צריך להיות שונה מאחרים, והבמאי שהסדרה היא הבייבי שלו לא ייקח אותי אם אני לא אעשה את זה טוב, כי בסופו של דבר זה אני על המסך. יותר מזה, עשיתי אלף אודישנים, גם בפני במאי הסדרה הנוכחית, עודד רז, שאמר לי מלא פעמים 'השתפרת', אבל לא לקח אותי, ועכשיו הוא קיבל אותי".
לפני כשנתיים חווה גרנט את אש הביקורות על בשרו כשנחקר, יחד עם און רפאלי, אחיה של בר רפאלי, בחשד למתן שוחד לרס"ר שלו בצבא בתמורה להקלות. בפרקליטות הצבאית החליטו לבסוף להגיש כתב אישום מקל נגד הרס"ר, אך לא הוגש כתב אישום נגד החיילים בפרשה. "זה היה כלום ושום דבר", אומר גרנט. "חשבו שנתתי לו שוחד, חשבו שאון נתן לו שוחד, אבל לא היה שום דבר. כל דבר שיפרסמו על משפחת רפאלי - יצא, וכל דבר שיפרסמו עלי - יצא. זה היה בולשיט אחד גדול. לא סידרתי לו כלום ולא נתתי לו שום דבר בחיים".
הרבה ילדים להורים מפורסמים מנסים להתרחק מהייחוס, אבל אצלך יש תחושה שזה אחרת.
"בגיל 14 התקבלתי לקבוצת כדורגל ולא אמרתי לאף אחד את שם המשפחה שלי. המאמן קיבל אותי ולא שם אותי במשחק, ואז אבא שלי בא למשחק, והמאמן אמר לי: 'לא אמרת לי שאבא שלך זה גרנט'. ידעתי שאם אבא שלי בא, אני משחק כל המשחק, וכולם ירצו להיות לידי אחרי זה. העובדה שהוא אבא שלי הייתה רק עוזרת לי, אבל אני רציתי את זה בזכות עצמי. לא רציתי את התהילה בזכותו, רציתי את זה בעצמי. אחרי שאבא שלי הגיע למשחק עזבתי את הקבוצה.
"גם לפני הראיון הזה אמרתי לסוכנת שלי שאין לי בעיה לדבר על ההורים שלי, כי זה חלק מהחיים שלי, אבל לא רק על ההורים שלי", מוסיף גרנט. "הייתה פרמיירה של סדרה שעשיתי ואמרתי לאחד ההורים שלי לא לבוא. אמא שלי אמרה לי 'למה אתה מגזים', אז אמרתי לה שאני הכי גאה בעולם בהורים שלי, אבל הם מושכים לפעמים תשומת לב שלא מתאימה למקום. אני 'הבן של' כי שני ההורים שלי הצליחו, אבל יש מקומות שאני חייב לעצור את זה, כי אם לא, זה יהפוך לפוקוס היחיד. אם היית מראיין אותי לפני חמש שנים, אין סיכוי שהייתי נותן לך לשאול אותי כל כך הרבה על ההורים שלי. זה הכי מובן בעולם שאנשים רוצים להתרחק מזה. כשאתה גדל בתוך זה, ואתה נכנס לעולם הזה, אתה נכנס עם אלף עיניים עליך".
אבוד בקולומביה
השנים האחרונות לא היו פשוטות עבור גרנט שנאלץ להתמודד עם גירושיהם של הוריו בשנת 2014 לאחר 22 שנות נישואים. “כבר מגיל 12 הייתי רואה את אבא שלי פעם בחודש וחצי", הוא מספר. "יכול להיות שזה היה קורה לפני אם לא היינו ילדים. אני חושב שמהרגע שנהיה להורים שלי באמת לא טוב, הם משכו את זה כמה זמן כי היינו ילדים. אמא שלי הייתה בן אדם פחות שמח. היא האדם הכי שמח בעולם, ואני מאושר שהיא חזרה להרגיש כך".
אלא שמשברים אישיים נוספים נחתו על סף דלתו של גרנט. “בשלוש השנים האחרונות עברתי תהליך בחיים כי שלושה אנשים קרובים אלי עזבו את העולם: חבר טוב שלי התאבד, חבר אחר נהרג בצוק איתן, והמוזיקאי גבריאל בלחסן, שסבל ממחלת נפש ושאמא שלי מעין אימצה אותו, חטף התקף לב בגיל 37", הוא מספר. "זו הייתה טראומה. לעבור את האירועים האלו היה נורא קשה. הם שינו לי את הראש וגרמו לי לראות דברים אחרת. אותו החבר שסבל מהתקפי חרדה התאבד כשהייתי בטיול. חודשיים לפני שזה קרה קיבלתי התקף חרדה. המוות שלו השפיע על כל החבורה שלנו. הוא שינה לנו את החיים. המוות שלו תמיד ילווה אותנו, בכל סיטואציה בחיים. יש לי קעקוע שמוקדש לו".
למה קיבלת התקף חרדה?
"זה היה לפני הטיול הגדול שלי לדרום אמריקה. ההתקף היה מהלחץ לקראת הטיול. הייתי באירוע משפחתי והרגשתי שקשה לי לנשום, ולא הבנתי מה קורה. הרגשתי שהגוף שלי קורס, נבהלתי ולא ידעתי מה קורה לי. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אני בהתקף חרדה', היא הרגיעה אותי מהר מאוד בטלפון. זה קורה להמון אנשים. זה קורה לחברים שלי, זה קרה לאחותי, זה קרה לאמא שלי. אבל אחרי זה הרגשתי בדאון שלא הפסיק לי מלא זמן ולא רציתי לעשות כלום. כשהחלטתי לטוס, זו הייתה החלטה קשה ואמרתי לעצמי שאני חסין להכל. כשהגעתי לבואנוס איירס, פחדתי מהכל. אחרי שבוע התחושה השתחררה. הגעתי ממצב שאני מפחד לצאת מהחדר למצב שכמעט חוטפים אותי באיזה אי בקולומביה, ואני מנהל את האירוע".
קשיים נפשיים לא זרים לך ולסביבתך.
"נכון, אח של אמא שלי סובל מסכיזופרניה, גבריאל סבל ממחלת נפש, ראיתי את חבר שלי עובר התקפי חרדה עד שקיבלתי התקף חרדה בעצמי. אנשים לא יודעים מה זה התקפי חרדה. זו כמו מחלה לכל דבר. זה אחד הדברים הכי נוראים שיש, חרדות בלי פוסקות".
מה קרה לך בקולומביה?
“רכבתי על אופנוע ים עם חבר. היינו בלב ים, וראינו איזה אי מרחוק שכנראה היה שכונת פשע. אמרנו שנגיע לשם ונחזור, אבל אז המנוע לא נדלק. ראיתי מרחוק אנשים משחקים כדורגל. התחלתי לשרוק חזק עד שמישהו שמע אותי והם רצו אלי והוציאו אותי מהמים. הם העלו אותי על צוק קטן, ובתוך 15 שניות הקיפו אותי 50 איש, חצי מהם היו עירומים. הם צרחו עליי: 'פלטה, פלטה'. דורשים כסף, ואיזה כסף? אני עם בוקסר ומצוף, אין לי כלום עלי. הצלחתי לדבר איתם בספרדית צולעת על כדורגל, ובמשך 15 דקות דיברתי וכולם הקשיבו לי. אחרי זה שוב התחילו לדרוש כסף לא הסכמתי עד שהביאו את חבר שלי.
זה היה המקום הכי הזוי ועני שראיתי בחיים שלי. אפילו ב'אבודים' אין דברים כאלה: בתים בגובה מטר, פתח למלונה, כל האנשים שוכבים על הצד, גמורים, אין כבישים. נכנסתי לסרט שרוצים לחטוף אותי. בסוף תפסתי את אחד החבר'ה, אמרתי לו: 'קח אותנו באופנוע ים שלך, ואני אביא לך הרבה כסף', והוא באמת לקח אותי ואת חבר שלי. הבאתי לו כסף, ובזה נגמר הסיפור. אחרי זה התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'עוד שנייה היית מוציאה צוות של 'אבודים' לחיפוש אחרי. ואני בספק אם היית מוצאת'. אבל האמת היא שלאורך הדרך לא באמת נלחצתי, כי ידעתי שאמא שלי תמצא אותי".