“נשים לא מספרות כי הן יודעות שאין למי": התלוננו, ונותרו מצולקות

רותם, בת 21 מאזור המרכז: “הייתי בת 12 וירדתי למטה לטייל עם הכלב. ליד מבנה נטוש פגשתי את הבן של השכנים, נער בן 17. הוא תפס אותי בכוח וגרר אותי פנימה למבנה ההרוס. בפנים ניסה לנשק אותי, הוריד לי בכוח את התחתונים, ומשם אני זוכרת הכל מקוטע. אני זוכרת שהוא שכב עלי ושאיים עלי לא לספר אחרת הוא וחבריו יפיצו שאני נותנת ושרמוטה. זה חזר על עצמו שלוש פעמים. הייתי ילדה מבוהלת. לא הבנתי מה קורה פה ושתקתי. לא סיפרתי לאיש".

“לאחר מכן שקעתי בדיכאון ואפילו ניסיתי להתאבד. הוריי הבינו שנפגעתי ולקחו אותי לתחנת המשטרה. התלוננו בחודש יוני, ורק באוקטובר זומנתי לחקירה. לקח לשוטרים חצי שנה עד שזימנו אותי לחקירת ילדים מסודרת. ובכל הזמן הזה הוריי התקשרו ושאלו, והתשובה תמיד הייתה ‘העניין בטיפול’.

“בחקירת הילדים עברתי כמה תהליכים. תשאולים והשלמות חקירה ובדיקה רפואית משפטית בתל השומר. ההליך עצמו לקח שנים. וכל הזמן הזה אני ילדה קטנה שלא ממש מבינה מה רוצים ממנה רוב הזמן. כך למשל, החוקרת שאלה אותי באחת הפעמים ‘אם הייתי רטובה’. אני זוכרת שלא הבנתי אפילו למה התכוונה. רק אחר כך, כאדם בוגר, הבנתי כמה השאלה הזאת מקוממת".

“התהליך המשפטי עצמו היה יחסית קל אצלי. בשל היותי קטינה, לא נכחתי במשפט ולא העדתי. הנאשם הודה בכל המיוחס וקיבל תשעה חודשי מאסר בלבד. אחרי שישה חודשים הוא כבר שוחרר והתהלך חופשי בשכונה. הייתי בכיתה י"א כשבדרך לבית הספר ראיתי אותו מול עיני ופשוט התעלפתי על המדרכה".

“איש במערכת לא טרח להודיע ולעדכן אותי, כמי שנפגעה, שהוא עומד להשתחרר. אף אחד לא טרח לבדוק איתי את עניין השחרור המוקדם או ליידע. מבחינתם, כאילו אין נפגעת בתמונה. העונש שלו היה כמו סטירת לחי אדירה עבורי. בשביל מה עברתי כזאת מסכת ייסורים אם יש מערכת צדק שלא שומרת עלי בפועל?".

“בגיל 15 וחצי עברתי אונס שני. נכון, זה נשמע לא מציאותי, אבל זה קרה. שם כבר בחרתי לא להתלונן. למרות שניסיתי. במקרה הזה הגעתי ל’חדר 4’ (המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית בבית החולים וולפסון), ואף על פי שאין חובה לתת עדות בתחנת משטרה, הגיע לחדר חוקר ודרש שאבוא איתו לתחנה. הייתי שם מעשר בלילה עד שש בבוקר, כשכל המראות חוזרים ומטשטשים את היכולת שלי לנשום בקצב סדיר. השוטר הכניס אותי לחדר חקירות וסירב לתת למלווה מארגוני הסיוע להיכנס איתי. במשך חצי שעה היינו רק אני והוא, ללא חוקרת ילדים, כשהוא מטיח בי האשמות ודורש שאגיש תלונה. הסברתי בשארית כוחותיי שאני לא מסוגלת. זה לא עזר. השוטר צרח עלי שאני משקרת, שאני מפחדת מהוריי ולכן טוענת לאונס, שאני רוצה רק גלולת פוסטינור ומחפשת תירוצים, שאני מבזה את מערכת המשפט ואת המשטרה כי לא ייתכן שאני נפגעת בפעם השנייה. אז הוא הכריז בקול אדיר: ‘זה לא הגיוני שנפגעת פעמיים. כנראה שמשהו בך לא בסדר!’. הייתי ערה כל הלילה, כאובה וחנוקה מדמעות, וכל מה שקיבלתי היה מקלחת, צרחות והאשמות והשפלה נוראית. זה הסתיים רק כאשר הוריי הגיעו והוציאו אותי מחדר החקירות. הם שמעו את הצעקות שלו ודרשו להפסיק מיד את החקירה. אחרי כל זה, מצפים שאתלונן? הם ניסו לשכנע אותי כמה פעמים, אבל בחרתי שלא. בשביל מה? אני כבר למודת ניסיון וכאב מהמערכת".

“כיום אני אומרת לנשים אחרות: אל תתלוננו. אני לא חושבת שזה מצדיק את החוויה הטראומטית. בחוויה שלי זה מצריך כל כך הרבה כוחות נפש, ורוב התלונות ממילא נסגרות. זה נראה לי פשוט עוול".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בהנחה שהמקרה המתואר נכון, לא ברור כלל ואף יותר תמוה מדוע לא הוגשה מטעמה תלונה בנושא מיד לאחריו, שכן ראוי שדברים מעין אלו יבדקו ביסודיות על ידי הגורמים המוסמכים לכך. לצערנו, בהיעדר פרטים בסיסיים אודות המקרה שתואר, לא נוכל לבדוק אותו ו/או להתייחס לתוכנו באופן ענייני. אנו קוראים לכל מי שנפל/ה קורבן לעבירות מין, לדווח ולהתלונן על כך במשטרה בהקדם בכדי למצות את הדין עם העבריין. משטרת ישראל תמשיך לחקור עבירות מין באופן סדור ומוקפד על ידי חוקרים מיומנים, תוך הכרה בכלל ההיבטים הרגשיים, המורכבויות השונות והצורך בשמירה על הפרטיות וכבודן של נפגעות העבירה, זאת לצד החתירה הבלתי מתפשרת לחקר האמת, שהיא תכליתה של כל חקירה משטרתית".

יעל שרר, בת 36 מכפר סבא

“עברתי תקיפה והתעללות מינית מצד אבי מגיל צעיר, עד גיל 13, והתלוננתי למורה בבית הספר במקום מגורי. בגיל 16 נקראתי לשיחה ברווחה בכפר סבא ושאלו אותי אם העדות שלי בתיק מגיל 13 נכונה. עניתי שכן כמובן, ומיד אחר כך הגיעו הביתה שוטרים. זומנתי לחקירה במשטרה, ודווקא משם יש לי זיכרון טוב. הייתה לי חוקרת נהדרת, קשובה ומבינה, וההליך לא היה ארוך".

“הרגעים הקשים שלי היו דווקא מול הפרקליטות. שם עשו הכל על מנת להרחיק אותי מהנעשה בענייני. טענו מולי שוב ושוב שאני ‘לא צד בעניין’. אני, הנפגעת, כן? סירבו לתת לי להביע את דעתי, ניסו למנוע ממני להגיע לדיונים בטענה שמדובר בדלתיים סגורות. לא רצו לאפשר לי לשבת בקהל בדיונים כי ‘זה יחליש את התיק’, לדבריהם. אמרו לי שאם אשב בקהל, השופטת תחשוב שהתיק חלש ומנסים לבצע מניפולציה רגשית. ועוד ועוד. רדפתי אחריהם המון. גם אמפתיה בסיסית לא מצאתי שם. כששיתפתי אותם שקשה לי מאוד, הטיחו בפניי את המשפט: ‘אני לא עובדת סוציאלית’".

“העדתי שעות בבית המשפט מול אבי, התוקף שלי. שאלו אותי שאלות גרפיות של ממש וקרעו לי את הצורה. שאלות כמו: ‘איזה אצבע חדרה’ או ‘עד איזה עומק’ וכו’. הייתי בת 19 וסחבתי כל כך הרבה פגיעות. החוויה הייתה קשה. אני זוכרת את אחד הרגעים המשפילים, כאשר הדיון התחדש לאחר הפסקה, והתובע מהפרקליטות פתח את הדלת וטרק אותה בפניי. פשוט השאיר אותי מחוץ לדיון במסדרון. במקום לשאול אם אני בסדר, אם אני צריכה כוס מים, פשוט השאיר אותי לבד".

“גם לאחר שאבי הורשע במעשים מגונים, נגזרו עליו שלוש שנות מאסר, והוא נכנס לכלא - הזלזול לא פסק. התקשרו אלי כדי לעדכן שיש לאבי ועדה לקיצור שליש עונש, ואם ארצה לדבר. כמובן אמרתי שכן. הוועדה נקבעה ל־17 בחודש. כשהתקשרתי ב־15 לתאם, נאמר לי שהיא התקיימה כבר ב־14, וקיצרו לו שליש. החלק הנורא הוא שהתשובה של השב"ס הייתה: ‘אם כל כך רצית לדבר בוועדה, למה לא הגעת כשהתקיימה?’ כך אושר לו קיצור שליש מקומם ומעוות מאחורי גבי".

“כיום אני חדורת שליחות ונאבקת בכל מקום אפשרי כדי שמערכות גדולות יתייחסו אחרת לנפגעים ונפגעות. ביליתי 15 שנה בבתי משפט כדי להשיג צדק לעצמי, וכעת החובה שלי היא להושיט יד בכנסת לאלה שזקוקים לה מול מערכות המשפט, הפרקליטות, המשטרה, והבריאות. 15 שנה זחלתי בחרא הזה כדי לצאת בחליפה יפה לצד השני. היום אני נואמת בכנסת, פעילה ונאבקת למען נפגעים ונפגעות, ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. הייתי במוד של הישרדות, וזה לקח את כל חיי. עכשיו אני חיה אותם במלואם ומחייכת כל יום מחדש. אני האחוז היחיד שהיה יכול לו. וזה הניצחון שלי".

“אני מרגישה שהאווירה הציבורית אכן השתנתה, אבל המערכות הגדולות במדינה טרם התאימו את עצמן. התופעה הזאת אדירת ממדים ואינה מקבלת תשומת לב או תקצוב מספקים. אנחנו לא רואים התייחסות לקמפיין משרת המשפטים, שר החינוך או ראש הממשלה. זאת בעיה חוצת מגזרים ודתות, והיא מכת מדינה. נדרש פה טיפול מערכתי".

“נשים לא מתלוננות כי הן יודעות שאין למי. הן רואות מה קורה סביב, את היחס של המערכת, ומה עובר על אחרות בדרך, ומקבלות החלטה מושכלת. אני שואלת ברצינות: למה להתלונן? רוב אלו שנכנסות לזה לא מקבלות צדק. וזה מה שצריך להשתנות. לוודא שנפגעות יקבלו טיפול שבמהלכו ירגישו תקווה לגבי הסיכוי להצליח, ולא ייאוש".

מהפרקליטות נמסר בתגובה: "מאחר שלא נמסרו לנו פרטי המקרה, לא נוכל להתייחס לטענות. באופן כללי נוכל לומר כי הפרקליטות מובילה בשנים האחרונות מהלך לשינוי חברתי באשר למעמדם וזכויותיהם של נפגעי עבירה, ובפרט נפגעי עבירות מין. מהלך זה מתבטא בהובלת שינויים בחקיקה ובפסיקה ובשיפור מעמדם המשפטי של נפגעי העבירה בהליך הפלילי. הפרקליטות מייחסת חשיבות רבה למתן מענה רגיש ויחס הולם לנפגעי העבירה ומפרשת את החוק בהרחבה, באופן המעניק להם זכויות רבות יותר משנקבע בחוק. על פעילותה המבורכת והענפה של הפרקליטות בתחום יעידו נפגעי עבירה רבים, כמו גם ארגוני הסיוע העובדים עם הפרקליטות בשיתוף פעולה מלא".

דיאנה היימן, בת 28 מערד

"הגעתי לכירורג שד בעקבות זאת שגיליתי גוש בחזה והופניתי לביופסיה באחד המרכזים הרפואיים. מיד כשנכנסתי, משהו הרגיש לי מוזר. הרופא נראה נרגש מדי וניסה להתבדח. לא אדם רציני כפי שמצופה מכירורג פלסטי בהליך כזה. הוא שאל איפה הגוש והצבעתי על המקום. מיד הוא שאג: 'יופי , איזה כיף לי. אני הולך לראות ציצים'. הייתי בהלם, אבל לא פירשתי עדיין את הסיטואציה, ואחת האחיות שהיו בחדר אמרה לו 'די', אז המשכנו כרגיל".

“לאחר שהתפשטתי הוא התקרב לאוזני ולחש לי: 'כמו שאת מתרגשת מהטיפול, אני מתרגש לראות חזה מוצנע של אישה דתייה'. כשניסיתי להזיז את כיסוי הפנים שהיה עלי והקשה עלי לנשום, הוא שאג עלי: 'אל תזיזי, לא רוצה לראות את הפנים שלך'. לאחר מכן הוא נזף בי על השפה שלי והשימוש במילה 'כאילו', למרות שהסברתי לו שאני עולה חדשה, ובאקט מהיר תחב צמר גפן לפה שלי, כביכול כדי להשתיק אותי. מיותר לציין שהייתי בהלם. אני שוכבת חצי עירומה, בהרדמה מקומית, בהליך שבו אסור לי לזוז, וכולי נתונה לחסדיו של אדם שכזה. אין לי לאן לברוח".

“גם האחיות היו המומות, אבל שתקו לצערי. הרגשתי שהן מכירות היטב את ההתנהגות שלו, ושזו אינה הפעם הראשונה. יצאתי משם ולא הצלחתי לעכל את מה שעברתי באותו רגע. כשסיפרתי לבעלי, הוא מיד עודד אותי להתלונן ולא לוותר. הגענו לתחנת המשטרה בבאר שבע, החוקר היה נחמד ומבין וסבלני מאוד. ירד לפרטים ושאל מה בדיוק עשה, איפה נגע וכו'".

“לאחר מכן עקבתי אחר התיק באתר המשטרה. כשהגיע לפרקליטות, עמדתי איתם בקשר ובדיוק החלו החגים. המתנתי בסבלנות. לפני כמה ימים התשובה שלהם הייתה ש'התיק נסגר מחוסר הוכחות'. לא האמנתי שזה קורה לי".

“המשטרה ערכה עימות ובו הוא הודה בחלק מהדברים, אבל טען שזה היה 'בצחוק'. ואני שואלת: האם מערכת החוק סבורה שמותר לכל אדם לדבר ולצחוק על חזה של בחורה, כל שכן רופא? האם זה בסדר להעיר, להשפיל, לזלזל ולדחוף צמר גפן לפה של אישה עירומה רק כי המעשה מוגדר 'בצחוק'? יתרה מכך, כשאמרתי לפרקליטות שאני לחוצה, נשאלתי: 'למה את לחוצה כל כך?' אז הנה ההסבר: אני לא מצליחה לתפקד, אני בהריון ומסרבת לראות רופאים, איבדתי את האמון שלי במקצוע הרפואה ובמערכת המשפט. אם הייתי יודעת שזו הסטירה שאקבל, לא הייתי מתלוננת. כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ ורדיפה וחקירות. ובסוף כלום. עשו ממני צחוק, והמלצתי לאחרות היא כי אין טעם להתלונן".