איך זה קרה לנו שכנופיות רחוב, הנושאות לשווא את דגל המלחמה בשחיתות, השתלטו על המרחב הציבורי תוך שהן מחפשות חשודים בפלילים לכאורה, כדי להובילם לכיכר העיר ולהעלותם על מוקד ללא משפט? ממש כשם שעשו פעם למכשפות, כשכל מטרתם, בפועל, של שוחרי הצדק המתחזים הללו, לטעמי, היא להשיג הישגים פוליטיים שאינם יכולים להשיג בדרכים לגיטימיות. 



עקבתי אחר הדברים בימים האחרונים - ובעיקר אחר התבטאויות של מוליכי שולל ידועים, להתרשמותי בלבד כמובן, כמו אלדד יניב ואליעד שרגא - ומצאתי את עצמי תוהה: כלום באמת אפי נווה, יו”ר לשכת עורכי הדין, שאליו מופנים כרגע כל חצי השנאה, הוא האיש שצריך לגרור אל המוקד תוך שבשרו נסרק במגרפות משוננות? האם זהו ההליך הראוי שהציבור מייחל לו? אינני מכיר את פרטי המקרה, שכן חומרי החקירה המודלפים מגמתיים מדי, אבל ככל שהצלחתי להתרשם, האישה שנווה סייע לה, כביכול, לצאת מן הארץ אינה מנועת יציאה מכוח צו משפטי כלשהו; היא גם לא חזרה ארצה, לאחר כמה ימים, כשהיא נושאת בגופה סמים. ובכל זאת, כשקראתי את התגובות המתלהמות, שרובן ככולן פגעו בצנעת הפרט, גם של נווה וגם של כל המעורבים האחרים, ראיתי שהמגמה היא אחת: להלך אימים על שרת המשפטים ועל נשיאת בית המשפט העליון מסיבות זרות גרידא; לא מתוך חרדה לטוהר המידות.
 
אין להתייחסות הקונקרטית דבר עם שלטון החוק. נהפוך הוא; יש בה בפירוש התנערות מנורמות בסיסיות; כמו מה שקרה בהליכי האישור של מועמדו של נשיא ארצות הברית לבית המשפט העליון. לא כל מי שהתנגד למינוי - עשה זאת מטעמים טהורים. שלטון החוק לא היה לנגד עיניו, כשם שהדרישה לסלק את נווה מהוועדה לבחירת שופטים איננה קשורה לחלוטין לטוהר הליך הבחירה של שופטים. בין היתר, היא קשורה ברצון לפגוע ביכולתה של השרה איילת שקד לקיים את האג’נדה הפוליטית שלה, מה שמותר לה לעשות, כמי שמייצגת שלטון נבחר; אבל לא רק בזה העניין.

כנופיות הרחוב גם מנסות ליצור דה־לגיטימציה מסביב לכל מי שהממשלה בוחרת כדי לשמש בתפקיד ציבורי. וגם תופעה זאת מועתקת, כמובן, מארצות הברית, ממש כמו ההפגנות האלימות שהתקיימו בשדרות רוטשילד שלא נועדו לתקן סדרי מנהל. כששרגא דיבר על “יד נעלמה שבגדה במולדת”, לקול מצהלות הנוכחים, זה לא היה בעיני כדי לחזק את שלטון החוק; כשם שההפגנות ליד בית היועץ המשפטי לממשלה לא נועדו לתפיסתי אלא כדי ליצור אנרכיה משפטית. 


נווה זכאי לחקירה הוגנת, ולקרבתו האידיאולוגית למחנה הימין לא צריכה להיות כל השפעה על אופייה. הזכות להליך הוגן היא מיסודות קיומנו. גם חזקת החפות חשובה מאין כמותה. היא נרמסה, כידוע, בסנאט האמריקאי, אבל אצלנו היא עדיין חיה ובועטת, ואין לתת לאיש לקפד את ראשה. ואני אומר את הדברים גם נוכח מקרים אחרים שהתרחשו במחוזותינו. גל הירש הוא דוגמה טובה, אבל אני מתכוון בעיקר לבנימין נתניהו.

מסעות הציד הנמשכים כבר כמה שנים מעוררים פלצות, ומי שדוחף אותם הם אלה שדורשים כעת לערוף את ראשו של נווה, ללא משפט, בתקווה שזה גם מה שיקרה לראש הממשלה. לא זה יקרה ולא זה יקרה.