אם חיפשתם עומק מחשבה, רעיונות כבדים ורציניים, ביקורת נוקבת בעלת הומור ציני חד ובועט, לא תמצאו אותם בעונה הרביעית החדשה של "שנות השמונים", סדרת טלוויזיה אותה יצרו האחים שלום ומני אסייג בשיתוף עם ליאור פריד.
אולם אם חיפשתם פרודיה חביבה על יהודים ממוצא מרוקאי, קווקאזי, רומני שכולם חיים ביחד בשכונה בטירת הכרמל, "שנות השמונים" בהחלט דוגמא לפרודיה שכזאת, שבה הכל מוגזם ומוקצן עד גיחוך, המבטא, המראה, ההתנהגות וצורת המחשבה. כל כך מוגזם, שאילו היו הופכים את היצירה הטלוויזיונית הזאת לקומיקס, היא יכלה להידמות עם כמה הבדלים בתחום התוכן, ל"משפחת סימפסון", הקומדיה המונפשת האמריקאית.
אולם אם חיפשתם פרודיה חביבה על יהודים ממוצא מרוקאי, קווקאזי, רומני שכולם חיים ביחד בשכונה בטירת הכרמל, "שנות השמונים" בהחלט דוגמא לפרודיה שכזאת, שבה הכל מוגזם ומוקצן עד גיחוך, המבטא, המראה, ההתנהגות וצורת המחשבה. כל כך מוגזם, שאילו היו הופכים את היצירה הטלוויזיונית הזאת לקומיקס, היא יכלה להידמות עם כמה הבדלים בתחום התוכן, ל"משפחת סימפסון", הקומדיה המונפשת האמריקאית.
הכול מוגזם. בשפת הגוף של השחקנים, הבכי המופרז של הגנן של פרוספר ששרוף על כדורגל, ההתאהבות המיידית של הבנות בגברים הצעירים וההזויים של השכונה שרוצות להתנשק עוד לפני שהכירו את מושא אהבתן, שינוי הבזק של פרוספר וליליאן אשתו ביחס שלהם כלפי הקיבוצניקית הצעירה, משנאה להערצה, בגלל שצפו בה מאכילה קשישים בדייסה, שרבוט השפתיים השחצני של גידי (עופר שכטר), השוויצר האשכנזי שפרופסר מכנה "פריזר" בגלל אופיו הקר, וממוקא החנווני שמקלל כל אחד "בן כלב" בתדירות של 10 פעמים בשנייה, אך קופץ ל"דום" ומצדיע לכבוד מי שגנב ממנו לחמניות ברגע שנודע לו שהוא גיבור מלחמה.
כל אלה ועוד, יוצרים מצבים קומיים שלי באופן אישי מזכירים קומדיות אחרות כמו הסרטים של "לואי דה פינס" הצרפתי, "האקדח מת מצחוק" או הסרטים המוטרפים של ג'ים קארי שככל שהם טיפשיים יותר, הם מצחיקים יותר.
המופרזות בסיטואציות הקומיות היא כמעט על גבול הפנטזיה, כי מי בחיים האמיתיים נותן כסף (בעיקר מרוקאי חכם ומנוסה כמו פרוספר) לחולה כדורגל, ובוטח בו שיביא בכסף הזה פרחים, ולא יקנה לעצמו נעליים אדומות לאות הזדהות עם קבוצת הכדורגל שהוא אוהד? או מי עד כדי כך טיפש שרגע אחרי שפרוספר שתל את הפרחים בגינת הבניין, פשוט הורס אותם עם מכסחת הדשא החשמלית כמו שעשה הגנן הבכיין? לרגעים היה נדמה לי שאני צופה בסדרת קריקטורות שמישהו הפיח בהם חיים ועוד רגע יקפצו אלינו מתוך דפי העיתון.
למה לנו אסור?
למה לנו אסור?
אז אם יהיו אלה שילונו על הסדרה שהיא רצופה ברגעים מביכים מרוב שהם מגוחכים, אולי כדאי שיצפו בכמה סרטים של "השמן והרזה" או של "האחים מרקס" ויגיעו למסקנה שאם לענקי הקולנוע האלה מותר להשתטות ולהגחיך סיטואציות מהחיים, למה אסור ליוצרי הסדרה הישראלית שלנו?
ארחיק ואומר ש"שנות השמונים" היא לא רק סדרה שמטרתה להצחיק ותו לא. בין השורות היא בעצם מנסה לשבור סטיגמות שהיו קיימות באותן שנים. דווקא בגלל ההדגשה על המוגזם והנלעג שבעקיפין רומזים על חוסר הצדק שבאותן סטיגמות, וגם בגלל תוכן העלילה שבעצם מציגה בפנינו את פרוספר ומשפחתו כאנשים טובים ורחמניים, חמים ועוזרים לזולת, ולא כמרוקאים חמומי מוח. פרוספר, במקום לכעוס, ליבו נמס מיד כאשר הגנן שכרגע הרס לו את הגינה היפה, בוכה לו : "לא יכולתי להתאפק וקניתי בכסף שנתת לי נעליים, מה, אתה רוצה שאני אהיה חריג?"
בעדינות וברגישות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי לפחות בפרק הראשון של העונה, מבלי לפגוע באשכנזים של אותם ימים שבפיהם היה שגור הביטוי "מרוקו סכין", משפחת פרוספר חיה את חייה בצניעות ומעשים טובים ופותחת דלתה בפני כל העדות ונמנעת מביקורת נוקבת ופוליטיקה מלוכלכת, וכאן סוד קסמה של הקומדיה האבסורדית.
בעידן בו שבענו מלצפות בתוכניות הריאליטי שמציפים את המסך הקטן, סדרת טלוויזיה מצחיקה וקלילה עם תסריט כתוב וערוך עבור שחקנים מוכרים, הוא שינוי מרענן וכיפי לצפות בו, בסוף יום עבודה מתיש ומייגע.