זמני כניסת ויציאת שבת פרשת לך לך תשע"ט

בלומדנו את פרקי התורה, המספרים לנו על מעשי אבותינו ואמותינו, גולשים אנו במהרה לטעות נפוצה. מתוך מושגים אנושיים שהם מנת חלקנו, נוטים אנו לדון את מעשי אבותינו באותן אמות מידה שאנו מתייחסים למעשים שלנו. אנו דנים אותם - אלו הנמצאים אלפי שנות אור בקוממיות דרגתם מדרגתנו שלנו - כאילו שייכים אנו לאותה קטגוריה. איננו מבינים כי גם בהשתמש אחד מאיתנו באותה מילה או מושג שאבותינו משתמשים בהם, אין הם אלא רק מושגים מושאלים או מילה נרדפת אך בעלת משמעות שונה ורחוקה. בכך מגמדים אנו את אישיותם.
 

בפרשתנו, לדוגמה, מסופר על הסכסוך בין שרה אשת אברהם להגר השפחה. בסיום נאמר: "ותענה שרה ותברח (הגר) מפניה" (בראשית טז, ו). אנו מבינים ש"ותענה" הינו עינוי כפשוטו. כלומר ששרה עינתה את הגר. איזו טעות! האם בביתו של איש החסד אברהם - שיחד עם שרה פתח את דלתו לרווחה בפני כל אדם, ללא הבדל גזע או מעמד - יכולה להתפתח תרבות של עינוי? הלא בהיות שרה בחיים היה ענן שורה מעל האוהל ובזכותה היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת. האם חסד ועינוי השפחה יכולים לדור בכפיפה אחת בביתם?
 

והרי כמה חסד עשתה שרה עם אותה הגר. היא לקחה את שפחתה ושידלה אותה להינשא לבעלה, ולא בתור פילגש אלא בתור אישה. איזו עין טובה. האם זהו עינוי? אלא שהמושג "עינוי" בפירוש הקדום ובפירוש צר האופק שלנו רחוקים הם כמזרח ממערב.
 

# # #
 

במדרש (מכילתא, שמות כב) מובא כי כאשר מלכות רומי הוציאה להורג את נשיא ישראל, רבן שמעון בן גמליאל, הוא הצטער. לא על עצם ההריגה, כי אם על שלא מצא בעצמו כל עוון שבגינו ראוי היה להיות מוצא להורג. אמר לו רבי ישמעאל כהן גדול: אולי מישהו בא לשאול שאלה ועיכבת אותו עד שתסיים את הארוחה? והלא התורה אמרה, "אם ענה תענה אותו אשמע את צעקתו וחרה אפי" (שמות כב, כב). מדהימים הדברים: אם אזרח המתין לנשיא ישראל שיסיים את ארוחתו בטרם השיב לשאלתו, זה נקרא עינוי בפי חז"ל.
 

נזכר רבי שמעון בן גמליאל שאכן היה כזה מעשה פעם אחת בכל ימי חייו: כשאישה באה לשאול שאלה, הוא הניח לה לחכות עד שיקשור את שרוכי נעליו. לפי רום גדולתם ומעלתם עיכוב זה מכונה "עינוי". הסיפור מסתיים במילים: "אמר לו, ישמעאל אחי, ניחמתני". יודע אני למה נגזר דיני להיהרג. הלזה ייקרא עינוי בשפתינו?
 

מסופר על חסיד, שבעת אמירת תשליך ליד הנהר עם רבו, התכופף כאילו הוא מחפש משהו. הסביר החסיד לסובבים שהוא מבקש להרים את העבירות של הרבי, "כי מה שנחשב לרבי כעבירות אצלי הוא מצווה".
 

בכל פרשיות התורה אסור לנו להביט על מעשי אבותינו באמת המידה הקטנונית שלנו.