המיני־סדרה של HBO, "חפצים חדים", הסתיימה לאחרונה, ואפשר להגיד שהתגובות לעיבוד הטלוויזיוני של אחד מהרומנים הבלשיים הטובים שנכתבו בעשור האחרון היו במקרה הטוב פושרות. קמיל פרקר (איימי אדמס המצוינת) היא עיתונאית שחוזרת לעיירת הולדתה, ווינד גאפ במיזורי, כדי לדווח על סדרה של רציחות. עיתונאים הם גיבורים של רומנים בלשיים לא מעטים. קווי הדמיון בין עבודת הבלש לבין תחקיר עיתונאי אינם ניתנים להכחשה, וגם לא קווי הדמיון האחרים: העוסקים בשני המקצועות נהנים מהשיק המיוחד של אנשים שחיים על בלימה, רגע לפני שהם צונחים לתהום. כמובן שזו רומנטיזציה של דמות העיתונאי. עיתונאים אינם נוולים מקסימים שאי אפשר לסמוך עליהם, אבל מה שעושים לעיתונאיות - גרוע בהרבה.



פרקר גם שותה וגם חותכת את עצמה. כל גופה מכוסה בצלקות של גידופים וגערות וציוויים, והוא הירוגליף של שנאה עצמית. אבל מה זה לעומת התנהגותה המקצועית המביכה? כפי שסופי גילברט מציינת במגזין "אטלנטיק": "קמיל מתעלמת ממקורות פוטנציאליים רבים. היא חוצה גבולות אתיים ומשקרת לעורך שלה בנוגע לזה. נדירות הפעמים שהיא מתעדת את הראיונות שהיא עורכת. כך למשל, באחת הסצינות היא מקשיבה בריכוז למישהו, ועם זאת הפנקס שלה סגור. גרוע מכך: בסוף הפרק שכותרתו 'נופלת' קמיל שוכבת עם בחור בן 18, חשוד מרכזי ברצח ואחד המקורות העיקריים שלה".



גם המגזינים "וולצ'ר" ו"אל" התייחסו לעובדה המביכה שלמרות כל העדויות המורות שההפך הוא הנכון, העיתונאיות ההוליוודיות מוצגות כמו פרחות אמביציוזיות ששוכבות בלי הבחנה עם העורכים שלהן, עם מקורות, עם קולגות. מרין קוגן כתבה לפני שלוש שנים מאמר הנע בין ייאוש לכעס ב"ניו יורק מגזין", שכותרתו אומרת הכל: "למה הוליווד לא יכולה להציג עיתונאיות כמו שצריך?", ובו היא מספרת על שני צעירים שניגשו אליה כשישבה עם הלפטופ שלה בלובי של מלון בקליפורניה והתעניינו בעיסוקה. היא הסבירה להם שהיא עיתונאית שמלווה שחקן פוטבול לצורך כתבת פרופיל. אחד הנערים לא הצליח לכבוש את סקרנותו ושאל אותה מה היא עשתה איתו בימים שבהם ליוותה אותו, והנער השני מיהר לענות לו: "היא עשתה איתו סקס!". שניהם נפרדו ממנה מצחקקים בהנאה.



"איך יכולתי להיעלב?", היא כותבת. "בהתחשב בכך שהרושם שנוצר אצלו על הדרך שבה אני מתפרנסת מבוסס על אופן הייצוג בתרבות הפופולרית: יש 'חיית הלילה' (סרט פילם־נואר שזכה לשבחי הביקורת והיה מועמד לכמה פרסים - א"ל) שבו עיתונאית צינית, שמגלמת רנה רוסו, מוחזקת כבת ערובה לצורכי מין בידי נוכל פסיכופתי נוסח סקורסזה, שאותו מגלם ג'ייק ג'ילנהול.



"יש גם 'בית הקלפים'", ממשיכה קוגן את סקירתה, "שבה מככבות שתי עיתונאיות שמשוויצות בנכונותן 'למצוץ, לדפוק ולשפשף כל דבר שזז רק כדי להשיג סיפור', עד שמקור מאוד בלתי משתף פעולה דוחף אחת מהן מרציף הרכבת התחתית אל מותה ומאלץ את השנייה לפרוש מהמקצוע".



אבל עכשיו, כש"מרפי בראון" חוזרת למסך אחרי 20 שנה, אפשר יהיה להיווכח אם יכול להיות לקלקול המכוער הזה - תיקון. מאז לויס ליין ב"סופרמן" והילדי ג'ונס בסרט השנון "נערתו ששת", השתנה האופן שבו מיוצגות העיתונאיות בקולנוע ובטלוויזיה באופן דרמטי ולא לגמרי מוסבר. מאז שנות ה־60 וה־70, שבהן עיתונאיות היו נועזות ופיקחיות, ושנות ה־70 וה־80, כשמרי טיילר מור ומרפי בראון היו גם הן נועזות ופיקחיות, אבל גם עצמאיות ובטוחות בעצמן, חלה רגרסיה חריפה. עיתונאיות נראות כמו קמיל פרקר: מיוסרות, סובלות מדחף עז להרס עצמי, משחיתות את גופן בעצמן או נותנות לגברים לעשות את העבודה.



אנטי־טראמפ



הפרק הראשון של הסיטקום המחודש "מרפי בראון" שודר בארצות הברית ב־27 בספטמבר, אבל התכונה שקדמה לו הייתה מרשימה. כבר בפרק הראשון השתרבבה פיסת אקטואליה רצינית כשמרפי, שאותה משחקת קנדיס ברגן היפהפייה, עכשיו בגיל 72, ניצבת בפני דילמה רצינית: האם לקיים ראיון עם דמות המזכירה מאוד את היועץ הבכיר לשעבר בממשל טראמפ והארכיטקט של ניצחונו, סטיב באנון? מרפי, שהיא כזכור עיתונאית חריפה, נקרעת בין הרצון לפרק לו את הצורה לעיני הקהל מצד אחד, ולסרב להעניק במה לאדם הקרוב באופן מסוכן להיקרא פשיסט וגזען מהצד השני.



עורך "הניו יורקר" היוקרתי עמד לאחרונה בפני דילמה דומה. הוא הזמין את באנון להיות דובר מרכזי בפסטיבל השנתי של המגזין, ומיד הודיעו משתתפים אחרים כג'ים קארי וג'אד אפאטו שהם מבטלים את השתתפותם. מהומת אלוהים פרצה, ו"הניו יורקר" חזר בו וביטל את השתתפותו של באנון, שקרא לעורך "פחדן" כמובן. אי אפשר לצפות בפרק הראשון של החידוש בלי לשמוע את הדי הסערה ולהרגיש כאילו הבדיון הוא רק גרסה אחרת של המציאות.


זו התחלה יפה וממוזלת לסדרה קשישה שמתעקשת שהיא רלוונטית מתמיד. ואולי תהיה באפשרותה להחזיר לקדמת הבמה את העיתונאית הרצינית, היסודית, הישרה, הנוירוטית במידה סבירה ומבוגרת מדי מכדי לשכב עם מקורות? ימים יגידו.



עמדתה המובהקת של הסדרה היא אנטי־טראמפ, והיא יוצאת להגנת עיתונות המיינסטרים שטראמפ נהנה לחבוט בה, עוד מימי קמפיין הבחירות שלו. אבל הפרק הראשון לא יהיה הפעם הראשונה שבה החיים האמיתיים זלגו לסדרה ולהפך. הפעם הידועה ביותר הייתה כשסגן הנשיא דאז דן קווייל הזכיר באחד מנאומיו את החלטתה של מרפי בסדרה להיות אם יחידנית. קווייל השמרן אמר שמרפי עושה צחוק מחשיבותם של האבות, מה שעורר דיון סוער והציב את הסדרה ואת הגיבורה שלה בחזית השינוי של מעמד האישה העובדת והעצמאית.



לכן אין דבר שמדגיש יותר את ההבדל בין הייצוג העכשווי של עיתונאיות השוכבות עם מקורות או חשודים פשוט כי הן טיפשות מדי או כי שיקול דעתן לוקה בחסר ובין מרפי בראון. קוגן מתארת במאמרה את מידת ההשפעה שיש לציור דיוקן בדיוני של עיתונאיות על האופן שבו רואים אותן במציאות, בסיפור על שני הנערים בלובי של המלון.



אבל אם אנחנו מצפים שמרפי תתקן את הדימוי ותחזיר עטרה ליושנה, יש לזכור שגם הסדרה "בנות גילמור" זכתה לקאמבק לפני כשנתיים, והצופים יכלו לראות את הגיבורה רורי, בתה היחידה של לורליי, שהייתה אם יחידנית כמו מרפי בסדרה המקורית, עובדת כעיתונאית פרילנס. "אלא שרורי, כפי שהסתבר, לא הייתה היוצא מן הכלל לכלל ההוליוודי", מציינת באכזבה גילברט ב"אטלנטיק". "היא הופיעה לנסיעות סיקור עם מעורבות כל כך נמוכה בעבודתה שפעם אחת היא נרדמה במהלך ראיון. היא הופיעה לראיון עבודה לא מוכנה באופן שערורייתי, ובלי שיהיה לה אפילו רעיון אחד לכתבה. גם היא שכבה עם מקור, במקרה זה מישהו שלבוש כמו דמות מהסרט, בוועידת 'מלחמת הכוכבים'".



מועדון גברי



מה השתבש בעשרות השנים האחרונות? מדוע ככל שנשים קיבלו מעמד שווה יותר והשתלבו יותר בתפקידים משפיעים, וככל שהעולם המערבי נעשה שמרני פחות בסוגיות רבות כמו משפחות בהרכבים ובצורות שונים, נישואי להט"ב, אימוץ ילדים או ויתור עליהם - דווקא בכל הנוגע לציור דמותן של עיתונאיות, המטוטלת חוזרת באופן אירוני כמה עשורים אחורה?



שרה לונסדייל מאשרת בספרה "העיתונאיות בספרות ובקולנוע הבריטי" שככל שנשים חדרו לתעשייה והשיגו תפקידים בכירים יותר, הייצוג שלהן בתרבות הפופולרית הפך שלילי וסטריאוטיפי יותר. אבל יש עדויות ברורות שלפיהן המגמה של תיאור דמויות בדיוניות של עיתונאיות כרעילות וכמופקרות יצרה אווירה עוינת כלפיהן בעולם האמיתי, ופעמים רבות השתדלותן המקצועית להשיג מידע ממקורות התפרשה כפלרטוט או הזמנה לסקס.



לא צריך להסביר איזה נזק מסב הייצוג הבדיוני המשפיל הזה של נשים כמי ששמחות להחליף מידע תמורת מין. אבל לאיזו תכלית בדיוק? האם עיתונאות היא מקצוע גברי במיוחד שרוצה לגרש מתוכו נשים? ובכן, מניסיוני הצנוע, ויעידו על כך בוודאי גם אחרות, תקשורת ועיתונאות הן מועדון גברי מובהק. אומנם רובם מקפידים על הדעות הליברליות הנכונות ומגנים כל תוקפנות או הטרדה של נשים במקום העבודה, אבל האם עיתונאים מתעניינים בדעתן או רואים בעיתונאיות שוות ערך או מעמד? אפשר לראות זאת היטב ברשתות החברתיות, שבהן עיתונאים מדברים בסמכותיות רבה זה עם זה ומפרשים אירועים בעודם מתרחשים, ואילו לא פעם כשעיתונאית מצטרפת לדיון, משתררת שתיקה מעוצבנת. כשהיא מופרת, העיתונאית כבר מסתלקת חפוית ראש. הפאנלים באולפני החדשות, המומחים שאותם מראיינים, כמעט כל היבט מקצועי מצביע על כך.



ובחזרה למרפי בראון. באחד הפרקים של הסדרה המוקדמת היא שרה לתינוק שלה את השיר "Natural "Woman של אריתה פרנקלין המנוחה. הפעם האחרונה שביצעה את השיר הייתה מול מישל וברק אובמה במחווה לקרול קינג. אובמה מחה דמעה מעיניו, והקהל, כולל כלת השמחה, השתולל. זו הייתה הופעה שכולה ביטוי לעוצמה, לכוח, ליופי הנשי. יוצרי הסדרה כבר הודיעו שהם יתמקדו בנושאים עכשוויים וייחדו פרק לקמפיין MeToo#. אולי חידושה של הסדרה יביא איתו גם יחס חדש לנשים במקצוע הקשה הזה ולאופן שבו הן מיוצגות בקולנוע, בספרות ובטלוויזיה.